לאהוב עד מוות

תוכן הסיפור

הספר "לאהוב על מוות" מספר על 2 דמויות ראשיות: זהרה ושמוליק.

זהרה לביטוב היא נערה בת 19 המשרתת בפלמ"ח.

ושמוליק קופמן הוא נער בן 19 שסיים את שירותו בפלמ"ח, ורצה ללכת וללמוד באוניברסיטה באמריקה, אך בכל זאת חזר לפלמ"ח בהתנדבות.

לזהרה ולשמוליק הנמצאים מתחילת הסיפור בפלמ"ח, יש חברים ואיתם הם מבלים בפלמ"ח. הם מעבירים את הזמן ביחד בעיקר בשתיית קפה ובסיפור צ'יזבטים אחד לשני.

הספר מספר על הימים העוברים עליהם בפלמ"ח, על חוויות שעברו, על האימונים, התנאים הקשים בהם היו, על המבצעים והפעילויות שעשו (בניהם גם "ליל הגשרים"), על היחס של משפחותיהם אליהם- האהבה, הרצון לדעת עוד ועוד על הפלמ"ח, ובעיקר הדאגה הגדולה לילדיהם שמסכנים את חייהם, על מחשבותיהם של אנשי הפלמ"ח עצמם. ובין ולבין גם על סיפור האהבה הגדול שהיה בין זהרה לשמוליק.

הימים בפלמ"ח עברו, כל יום אנשי הפלמ"ח היו צריכים לשמור על הכול בסודיות. לאט-לאט הפכו כולם להיות סגורים, מאחר ולא יכלו לספר לאף אחד ואף לא למשפחותיהם על החוויות שעברו בפלמ"ח. הם יכלו לשתף רק אחד את השני ברגשותיהם ובדעותיהם.

עם הזמן, רצונו של אביו של שמוליק הלך וגבר, הוא החליט שעל בנו לטוס וללמוד באוניברסיטה שבאמריקה.

ושמוליק, לא יכול לעזוב את זהרה שהייתה חייבת להישאר בפלמ"ח עוד שנה אחת עד שתסיים את שירותה שם.

כך החליטו שניהם לאחר מאמצים רבים לשכנעם, לנסות לקבל אישור לשחרורו של שמוליק מהפלמ"ח על אף תפקידו החשוב שהיה צריך למלא.

לבסוף, השיג שמוליק את האישור ותכנן להתחתן עם זהרה וכך גם לשחרר אותה מהשירות ושניהם ביחד יוכלו לטוס לאמריקה וללמוד באוניברסיטה.

שמוליק, שעוד לא הספיק לארוז את חפציו ולצאת מהפלמ"ח, נשלח למשימה אחרונה- ללמד את המחלקה להשתמש ברימונים.

במשימה קרתה תאונה, ורימון התפוצץ בידו של אחד הבחורים. בתאונה נהרגו: שמוליק, ושניים מהבחורים.

כשזהרה שמעה על מותו של שמוליק, היא השתנתה מאוד. הפכה לילדה סגורה עוד יותר, חשבה כל הזמן רק על שמוליק, כתבה לו מכתבים, וכל יום ציפתה וקיוותה שיבוא, מאחר ולא יכלה להאמין כי הוא באמת מת.

זהרה טסה לאמריקה, גרה בביתה של אחותו של שמוליק, ולמדה באוניברסיטה כמו שתכננה, רק בלי שמוליק.

כעבור כשנה, הגיע לאמריקה ברוך, ידיד שהכירה מהפלמ"ח, ואמר לה שנערך בארץ קורס טיס. זהרה מאוד רצתה להשתתף בקורס הטיס הזה ולכן חזרה עם ברוך לישראל.

כשהגיעה לקורס הטיס בישראל, פגשה את אמנון, עוד ידיד מהפלמ"ח.

הם התאהבו אחד בשני, למרות שזהרה לא יכלה לשכוח את שמוליק.

בקורס הטיס, אמנון וחברו הטיסו מטוס, המטוס נפגע מאש תופת שנורתה מידי חיילי הלגיון ברגע שעבר המטוס מעל שדה התעופה הכבוש, המטוס עלה באש והתרסק ואמנון מת במקום.

מה שגרם לזהרה לעצבות רבה, לפחד ולמחשבה שכל מי שקרוב אליה ימות בקרוב.

כמה ימים לאחר מכן, גם היא הייתה צריכה להטיס מטוס, המטוס לא היה תקין, והתרסק גם הוא בדרכו לתל אביב. לפני שהתרסק המטוס, זהרה חשה שמשהו רע הולך להתרחש, היא חשבה על שמוליק וקראה לו, ואז התרסק המטוס וזהרה מתה כשהמילה האחרונה שאמרה הייתה שמוליק.

מאוד אהבתי את הספר, הוא מעניין ומרגש מאוד, אני ממליצה לכולם לקרוא אותו.

האתוס הציוני העולה מן הסיפור

בתקופה זו, יהודים ציוניים שהיה אכפת להם מארצם, כמו זהרה או שמוליק, התגייסו לפלמ"ח ונלחמו למען מולדתם.

שמוליק לדוגמא, חזר והתנדב בפלמ"ח, למרות שכבר סיים לשרת בו.

גם כשביקש שחרור בשביל ללמוד באוניברסיטה, עשה זאת רק אחר מאמצים ושכנועים רבים מצד אביו וחברתו מאחר ולא רצה לעזוב את ארצו ואת הפלמ"ח.

שמוליק, כמסופר בפרק הראשון בעבודתי, מצא את מותו בגיל 19 בתאונה שקרתה לו בפלמ"ח.

זהרה, שרתה בפלמ"ח- וחזרה בהתנדבות לשרת בו גם בחופשותיה מתוך דאגה ורצון לעזור לארצה ולתושבים בה. תמיד הרגישה כי היא צריכה לחזור לפלמ"ח למרות שלא חויבה בכך.

"על לנו לעשות זאת! מי אם לא אנחנו יעזור לפליטים אלה שניצלו מהשריפה הגדולה של השואה ואשר אין להם מקום אחר בעולם כולו, רק כאן, ואם האנגלים סוגרים בפניהם את שערי הארץ- עלינו לפתחם בפניהם. לעזור להם לבנות מחדש את ביתם ואת חייהם. ומי יעשה זאת אם כל אחד יטיל את המלאכה על השני?!"

גם לאחר ששוחררה והלכה ללמוד באוניברסיטה- המשיכה להתעניין בנעשה בארץ, בכך שקראה עיתונים שבהם תואר המצב בישראל וגם כתבה מכתבים לחבריה בפלמ"ח שבהם סיפרו לה על התקדמותו של הפלמ"ח.

כששמעה זהרה על המצב הקשה בארץ, היא חזרה לארץ והשתתפה בקורס טיס. קורס זה הוביל לבסוף למותה המצער בתאונת מטוס שניסתה להטיס בשביל להתקיף ולעזור בקרב נגד הערבים ולמען ארצה.

משני אנשים אלו, אנו למדים המון על אמונות האנשים באותה התקופה.

באותו הזמן, לאנשים היה מאוד חשוב להגן על הארץ, הם נהגו לוותר על זכויותיהם הפרטיות בשביל לעזור לכלל התושבים במדינה.

הציונות נחשבה לדבר מאוד חשוב ומרכזי חיי האנשים בארץ ישראל בתקופה זו. לא מעט אנשים מתו או נפצעו בכל שבוע ושבוע במטרה להגן על ארצם. הם עשו זאת על מנת שיוכלו להקים מדינה: מדינת ישראל.

כי רק במדינת ישראל הם ומשפחותיהם יוכלו לחיות בשלום וללא דאגות.

על ומדברי זהרה בהיותה בניו יורק: "זהרה הקפידה לכתוב בשעות הפנאי המועטות שלה לבני-משפחתה. הסבירה שוב ושוב את החלטתה. בהיותה כאן גם הבינה ביתר בהירות כי מה שלא יעשו בני-הארץ למען מולדתם ועמם, לא יעשה איש. פה היו לאמריקאים חייהם הטובים עם המכוניות, מכשירי-החשמל המשוכללים, הקדמה והטכניקה, סוף-השבוע הארוך, הנוחות והמותרות. הידיעות העקובות מדם שהגיעו ובאו מארץ ישראל הרחוקה לא החרידו ממש אף אחד, לא שינו מהרגלם ומאורח-חייהם של רבים. רק מעטים מבני היהודים היו מודאגים וקשובים למה שנעשה במרחקים. כמה מהם אף קמו, עזבו הכול והצטרפו למאבק".

"ככל שהרהרה בכך יותר כן ידעה כי מקומה עכשיו בארץ ישראל הנאבקת על קיומה. ייתכן כי המערכת אבודה וסיכוייה אפסיים, אך אם כל מי שיכול לעזור יעמוד מרחוק, יישאר פה או ימלט את נפשו לכאן, אז בוודאי אין כל סיכוי".

זהרה היא דוגמא למישהי שהעקרונות החשובים לה ביותר הם הציונות והעזרה לאחרים.

היא מימשה את עקרונות אלו, שרתה בפלמ"ח, וויתרה על זכויותיה והכול על מנת לעזור בהקמת מדינת ישראל.

יחס הצבא בחברה

בספר "לאהוב עד מוות", הצבא הוא הפלמ"ח.

הפלמ"ח היא יחידה סודית- אנשים ששמרו על הארץ והתאמנו במחנות על קרבות כנגד הבריטים והערבים בסודיות מוחלטת.

לאף אחד אסור היה לספר כלום על הפלמ"ח, מעשיו בו, לשמור אצלו תמונות או מכתבים הקשורים לפלמ"ח, או בכלל לספר על בן אדם מסוים שנמצא ומשרת בפלמ"ח.

בספר מתוארות תגובות של משפחות הלוחמים בפלמ"ח.

לפי הספר, אפשר להגיד שהמשפחות היו גאות בילדיהם המשרתים בפלמ"ח- שהרי היה אחד הדברים החשובים ביותר בארץ בתקופה זו.

אך מצד שני, בגלל דאגתם הרבה לילדיהם וקרוביהם, גם כעסו על שהלכו ושרתו בפלמ"ח (רק כשמדובר באנשים שסיימו את השירות או קיבלו חופשה וחזרו לשרת בפלמ"ח מרצונם). אביו של שמוליק לדוגמא, רצה שבנו יעזוב את הפלמ"ח, ילך ללמוד באוניברסיטה שבאמריקה וימשיך את חיו.

אנשי הפלמ"ח הצליחו לשמור על קשר עם בני משפחותיהם באמצעות מכתבים שנשלחו (לאחר שנבדקו מבחינת סודיות, כמובן) ובאמצעות שיחות טלפון שנערכו מדי פעם וגם זה לאחר המתנה ארוכה.

" הערב היה עליה לצלצל הביתה. הן הבטיחה להתקשר פעם בשבוע… זהרה ניגשה למזכירות. שעה וחצי חלפו עד שקיבלה סוף-סוף את השיחה המיוחלת. אחיו של עמי רץ לבית הוריה, השוכן בסמוך לביתו, וזהרה שמחה לשמוע את קול אביה."

"שיחות הטלפון שיכלו לעשות היו מעטות וקצובות. היה צורך לבקש לשם כך את רשות המ"מ-מ"ם ואחר כך במזכירות".

בעיקר נתפס הפלמ"ח כדבר מאוד מרכזי וחשוב בחיי האנשים, שהרי הוא המגן מפני הבריטים.

אנשי הפלמ"ח סיכנו את חייהם בשביל לעזור, להגן על האחרים ולהביא עולים חדשים בהצלחה לארץ. היו אף שנשלחו לכלא, נפצעו או נהרגו בשביל לעזור ולהגן.

כמובן שלאנשי הפלמ"ח ולמשפחותיהם, המצב היה הקשה ביותר. הם היו צריכים להתמודד בכל יום עם מוות של מישהו קרוב- חבר או בן משפחה.

זהרה, הגיבורה הראשית בסיפור, מתמודדת במהלך הסיפור עם מוות של הרבה אנשים שהיו חבריה הטובים והקרובים מאוד: עמי, שמוליק ואמנון ועוד חברים שהכירה מהפלמ"ח.

בהתחלה חשבה לעצמה שתוכל להתגבר על מקרי המוות בקלות "החיים נמשכים למרות אלה הטמונים באדמה, שלא חזרו".

אך בניגוד לציפיותיה, כתוצאה ממות חבריה, הפכה זהרה לנערה עצובה ושונה, "המוקפת בחומה סביבה".

במיוחד הייתה לה קשה הפרידה משמוליק- שאיתו תכננה לנסוע לאמריקה, ללמוד באוניברסיטה ולהתחתן. הכול היה מתוכנן ליום שאחרי מותו הטרגי.

במשך כמה שנים, זהרה הייתה סגורה בתוכה, התנהגה כנערה אחרת לגמרי.

בעוד אנשי הפלמ"ח ומשפחותיהם סובלים מאוד ממות של אנשים הקרובים להם, חלק מתושבי הארץ האחרים, בכלל לא ידעו ולא הכירו את שאר תושבי ארצם הנלחמים בפלמ"ח ומאבדים אנשים הקרובים להם.

שאר התושבים אמנם חיו באותה הארץ, היו נוכחים למתקפות הערבים על הארץ ונמצאו במצב של סכנה ופחד, אך לדעתי, הם לא העריכו מספיק את אנשי הפלמ"ח המסכנים את חייהם בכל יום ויום על מנת ששאר התושבים יוכלו להתקיים במדינה משלהם.

נכסי צאן הברזל

בתקופה זו נקבעו נכסי "צאן ברזל" חשובים מאוד. לפי ערכים אלו פעלו בעיקר אנשי הפלמ"ח.

שלושת הערכים מרכזיים הם:

המדינה שעתידה לקום היא החשובה. כל אחד צריך להשקיע את מירב המאמצים שלו על מנת שהמדינה אכן תקום, שישרור שלום בין היהודים לערבים.

בעיקר למדו אנשי הפלמ"ח כי עליהם לוותר על רצונותיהם למען כלל התושבים. זו הסיבה בגללה שחרורו של שמוליק נדחה- רצו שהוא ידאג קודם לכלל, שהוא הארץ וכל התושבים, ורק אחר כך ידאג לפרט, לעצמו- ללימודיו, לאהבתו ולהמשך חייו.

"מצפים בקרוב לפעילויות רבות ולא נוכל לוותר עליך". נאמר לו חד וחלק. ואף הטיפו לו מוסר כי בימים כאלה על הפרט לוותר על רצונותיו ושאיפותיו לעמן הכלל. גם נרמז לא כי יהיה עליו לצאת לקורס מפקדי מחלקות בקיץ הקרוב. דבר שפירושו הוא כי שירות ארוך מצפה לו".

חברי הפלמ"ח שמרו על ערך זה ופעלו לפיו פעמים רבות, לדעתי זאת אחת הסיבות החשובות להצלחתם. אם כל אחד היה דואג לעצמו ואף אחד לא היה דואג לכלל- לא הייתה קיימת כעת מדינת ישראל.

ערך נוסף הנלמד בתקופה זו הוא הסודיות. אנשי הפלמ"ח חיו חייהם בסודיות גמורה- והוטלו עליהם הרבה איסורים על מנת להסתיר את זהותם האמיתית מפני הבריטים. כמובן שהיה אסור עליהם להגיד אף לא מילה על הפלמ"ח שהיה ארגון סודי ביותר ואם היה מתגלה- סיכוי גדול שהמדינה לא הייתה קמה.

על ערך זה שמרו אנשי הפלמ"ח למרות הקושי שבדבר- הם לא יכלו להחזיק תמונות של אנשי הפלמ"ח, מכתבים מהם, להשתדל שלא לצאת החוצה פן יעברו הבריטים, יבדקו תעודות זהות ויזכרו את פרצופיהם, ואפילו לא לספר למשפחותיהם על חוויותיהם ומעשיהם בפלמ"ח. מה שהוביל אותם למצב בו הם צריכים להתמודד לבדם עם המתרחש.

ערך זה היה גם כן חשוב מאוד להצלחתם. אין ספק שמתוך שמירה על ערכים אלו, אנשי הפלמ"ח השתנו מאוד.

אימא של זהרה: "כה מסתורית הייתה זהרה מאז התגייסה לפלמ"ח. בעצם, מעודה לא הייתה ילדה המשתפת את הוריה ומתחלקת בחוויותיה איתם. אך עתה היה הדבר מורגש ומודגש עוד יותר, והכביד על האם עד מאוד".

"האם הביטה בפליאה בבתה שהייתה בדרך כלל מלאת מרץ ומתעניינת בכל דבר ומצויה תמיד בכל מקום בו מתרחש משהו. מדוע היא נשארת עתה בבית? לא היה זה ממנהגה אך זהרה ידעה שאסור לה לצאת מן הבית. אל לה להיות במקום שבו יש התקהלות וחיילים בריטיים. זו הייתה הוראה. אם לא יכלה למלא את הראשונה ולקרוע את מכתבי שמוליק, תמלא לפחות את זה".

"'מספיק שיראו אותך פעם אחת ויזכרו את מראייך' היה זה המשפט החוזר ששמעה".

היהודים שנלחמו בפלמ"ח היו צריכים להיות חזקים מאוד, ולמרות כל מה שקרה להם, למרות המצב הגרוע שהיה בארץ, הם לא נכנעו. הם ידעו שאסור להם להיכנע לאויביהם לעולם. הם נלחמו בכל כוחם עד הרגע האחרון ולבסוף הצליחו לגבור על הערבים ולזכות במדינה משלהם.

תקופה זו, התרחשה זמן קצר לאחר השואה. היהודים, התיישבו בהרבה ארצות זרות ברחבי העולם ונרדפו בכל מקום שהיו. היה חשוב להקים מדינה בישראל- שליהודים אלו תהיה מדינה משלהם, שבה יוכלו לחיות בלי להיות נרדפים כל חייהם, שבמדינה זו ירגישו בטוחים. שתהיה המדינה שלהם.

בזכות אנשי הפלמ"ח שאף פעם לא איבדו תקווה, שתמיד עזרו אחד לשני, וויתרו על זכויותיהם הפרטיות למען הכלל ושמרו תמיד על הסודיות של הפלמ"ח- יש לנו מדינה.

האם הזדהית עם אחד מהגיבורים

אני הזדהיתי עם כל גיבורי הסיפור ובמיוחד עם זהרה ושמוליק.

הם היו דמויות מאוד חשובות, שעשו המון, שהקדישו את כל חייהם למען הארץ.

אנשים אלו עשו רבות וטובות למען אחרים, הם סבלו בעצמם, נפצעו, נחבלו, וחלקם כמו שמוליק וזהרה, הגיבורים הראשיים, גם מתו והכול על מנת לעזור ולהגן על תושבים אחרים בארצם, למען הפליטים ולמען הבטחת קיומה של מדינתם.

אני מאוד מעריכה את גיבורי סיפור זה על כך שסיכנו את חייהם, הקדישו מעצמם והשקיעו את כל מאמצם בשביל שתקום המדינה. במיוחד בתקופות קשות כאלו, בזכותם מדינתנו קיימת.

אני מקווה כי הרבה אנשים ייקחו מהם דוגמא ויהיו כמוהם.