מנגינה עצובה ותינוקת: קריאה חוזרת בסיפור "כינורו של
רוטשילד" של צ'כוב
א: תיקון קטן לכותרת הסיפור:
מנגינתו[1]
של רוטשילד
האם כותרת הסיפור מדוייקת[2]? בעצם הכינור הוא של יעקב, ולא
של רוטשילד! לכן אפשר לשאול: מדוע נתן הסופר דווקא כותרת זו?
סיום הסיפור נותן את התשובה. "לחלילו הניח רוטשילד זה מכבר. עתה
אין הוא מנגן כי אם בכינור." (תרגום ז. זמירי, עמ' 20).
הכותרת מתייחסת אפוא למהפך שחל בעלילה, כלומר לפואנטה. יעקב מבקש לתת
את כינורו לאויבו, שנוא נפשו. הכל נראה אחרת ומפתיע לאור הפתיחה. האם נמצא קורא
שחשב כי דבר כזה יתרחש בסיפור? ובכל זאת הדבר התרחש ורוטשילד, האדם הפגוע בסיפור
(מצטרף למארפה אשתו של יעקב) מקבל את הכינור באהבה רבה. הוא מנגן בו היטב,
והתושבים מבקשים שינגן בפניהם עוד ועוד. הם אפילו שואלים מנין לו כינור כזה. את
התשובה האמיתית לשאלה זו יודעים רק הכומר ועוזריו.
אולם הסיפור טומן בחובו התייחסויות נוספות לבעיית הכותרת.
בעצם, רוטשילד מנגן בכינור מנגינה כפולת עצב. היא מכילה את עצבותו של
יעקב וגם את עצבותו שלו עצמו. הוא רוטישלד תמיד ניגן מנגינות עצובות. הוא היה
"מומחה" למנגינות שכאלה. בפתיחה נאמר: "ואותו יהודי ארור התחכם
לנגן בנימת יגון מדאיבה גם את העליז שבמיני הזמר" (זמירי, עמ' 10, ההדגשות
אינן במקור, אלא אם יצויין ההיפך). נביא גם את תרגומה של לאה גולדברג: "ואותו
יהודי ארור הצליח לנגן בקול מצער אפילו את הדברים העליזים
ביותר" (ר' גולדברג, עמ' 195).
יעקב ניגן מנגינות עליזות בחתונות כמו שהמעמד מחייב. הוא היה
"המומחה" למנגינות השמחות. עובדה שתמיד ביקש הפחה איליץ מיעקב שיבוא וינגן
בחתונות כי אי אפשר בלעדיו! (עמ' 15, 19).
אולם הוא קלט מתוך החליל שהשמיע שירי חתונה ניגון עצוב ביותר. והדבר הרגיז
אותו[3]. הוא רואה בהשמעת ניגון עצוב
מעין התחכמות, מעילה בתפקיד (לפי התרגום של זמירי). בחתונה תתנהג כבחתונה!
אבל רוטשילד מעז להוציא צליל עצוב, דבר שיעקב לא מרשה לעצמו בשום אופן. לכן נראה
ליעקב כי רוטשילד מתחכם! לפי התרגום של גולדברג, הסיבה היא שונה: הוא מקנא
בהצלחתו של רוטשילד לנגן את הניגון העצוב! במלים אחרות, הוא כמה לנגן ניגון עצוב
אך לא מעז, כאמור.
נביא גם את הסברו היפה של ע.עוז: "הבחילה שמעוררים בברונזה ניגוני
חלילו הבכייני של רוטשילד אינה רק מיאוס, אלא גם התגוננות מפני פתיחת פצעים.
התיעוב שהוא רוחש לרוטשילד ולכל היהודונים מעורב במאמץ מגושם, תוקפני, לדכא
בתוך עצמו תחושות של הענות רגשית ושל שותפות לסבל" (שם, עמ'
,49).
אולם בביתו הפרטי בסוף היום משמיע יעקב צליל בכינור "והוקל
לו" (זמירי, עמ' 11). לא נאמר מהי נימת הצליל, שהצליח להקל על ליבו, אך נקל
לשער כי היה זה צליל עצוב[4]. עם מחלתה של אשתו הוא כבר
מנגן בכינור במשך כל היום (ר' שם). שוב לא מצויינת נימת הצליל. לאחר שטייל בנהר
ונתמלא זכרונות והגיגים, התקשה להרדם והחל לנגן בכינור (שם, עמ' 18). וגם הפעם לא
נאמר דבר על מהות הצליל.
עם
מותה של מארפה הוא מסרב בכלל לנגן בחתונות (כמובן, כי הן מנגינות שמחות). והנה, עם
תחילת מחלתו, החל להתנגן לו משהו עצוב עד מאוד (עמ' 19). במלים
אחרות: ככל שהצרות הולכות ובאות עליו, כך נעשית מנגינתו עצובה יותר. בדרך זו הוא
מתקרב לרוטשילד (המומחה לניגון העצוב). ואכן, מי אם לא רוטשילד ראוי לקבל את
הכינור העומד להיות מיותם בקרוב?
ובנתינת הכינור לרוטשילד יש גם בקשה סמויה כי ימשיך לנגן את הניגון
העצוב הזה, של יומו האחרון. ורוטשילד לא מאכזב. הוא מנגן מנגינה עצובה בצורה
מרשימה, עד שאנשי העיירה מבקשים ממנו לנגן אותה בביתם הפרטי!
מה מושך כל כך במנגינה הזו, הכל כך עצובה?
במנגינה העצובה נמצא, כנראה, "דבר-מה עצוב מאוד ונוגע אל
הלב" (שם, עמ' 19). כנראה, יש בעצבות
זו גם איזו אמת על החיים. (כך למדתי מפי מורי פרופ' סיני אוקו לפני שנים רבות).
בסיפור "אויבים" אומר צ'כוב: "...צער אנושי...רק המוסיקה לבדה
יודעת להביעו" ( צ'כוב, סיפורים, תרגום קצנלנבוגן, עמ' 46)
מבחינת הצליל ההולך ומשתלט על הסיפור הוא נעשה יותר ויותר עצוב ומלא
תוגה ויגון עולם. לכן אפשר לתקן את כותרת הסיפור: המנגינה של רוטשילד.
רוטשילד אמנם אינו גיבור הסיפור, כמו שקובע ע.עוז (עמ' 50), אך מנגינתו היא
"גיבורת הסיפור"![5] ואם להשתמש במונח ניצחון, הרי
נימת ניגונו "ניצחה"! ניצחה את מנגינות השמחה המנוגנת בחתונות. הניגון
האמיתי אינו נמצא בחגיגות חתונה!
על הסיפור מרחפת רוח עצבות רבה: החיים מתוארים בצל המוות: עשיית ארונות
מתים, מות התינוקת, מות מארפה, מות יעקב, הרגשת ההחמצה הגדולה ויסורי החרטה הכבדים
- כל אלה מוצאים את ביטויים במנגינה העצובה, שאותה היטיב לנגן רוטשילד אפילו תוך
כדי שירי חתונה! (כדאי לשים לב: בעצם רוטשילד - מקצועו חלילן ואין לו עיסוק אחר. הוא
הנגן האמיתי בסיפור. ליעקב הנגינה היתה רק עיסוק צדדי, להשלמת הפרנסה הדחוקה
שלו).
ב': הנדיבות
שאלה אחרת שאפשר לשאול היא: מדוע בחר צ'כוב דווקא בשם רוטשילד לגיבורו
"המנצח"? מה לעשיר המופלג
ולסיפורנו?
התשובה האפשרית היא, כי הכוונה היא לעושר הרוחני, כלומר לנגינה,
למוסיקה! בניגון העצוב יש עומק, יש "נשמה יתרה" כמינוחו של ע. עוז ( ר'
בספרו, עמ' 50).
יתר על כן. רוטשילד היה ידוע גם בנדיבותו הרבה. מי הנדיב
בסיפורנו? לפי תפיסת עוז, הסיפור מסתיים ב"העשרת רוטשילד" על-ידי יעקב
(ר' שם, שם). במלים אחרות:
הוא "נידב" לו שני דברים: האחד, משהו חומרי: את
הכינור! השני, משהו רוחני: את ניגון החרטה העמוק והעצוב של אחרית ימיו.
אולם כפי שראינו, רוטישלד קדם לו "בנדיבות". הוא ש"נידב"
ליעקב מהות רוחנית, המתבטאת בניגון העצוב שיעקב קלט אותו (כבר בחתונות) מתוך
נגינתו של רוטשילד (האם ידע רוטשילד על מות בתו של יעקב? נראה לנו שכן. הוא הצליח
להתחבר לעצבות הגדולה שיעקב הסתיר מעיני כל). בלילות, לאחר החתונות, היה מתנגן לו
משהו עצוב, אך מרגיע. כנראה, הפנים יעקב את העצבות הזו, למרות שכלפי חוץ הוא זעם
על אותו יהודון! (ר' בסעיף הקודם).
בכל מקרה, הסיפור מתאר נדיבות הדדית בין שני יריבים שהפכו לידידים
(מאוחר, וזהו עוד הפסד-פספוס, שהוא אחד הרעיונות העיקריים של הסיפור), וזוהי
גדולתו העיקרית של הסיפור[6].
ג': הפואנטה האמיתית
כאמור לעיל, נתינת הכינור לרוטשילד יכולה להיתפס כפואנטה של הסיפור,
אולם לדעתנו, אפשר לראות את הפואנטה בנקודה אחרת. נפרט את דעתנו.
כאשר שאלה אותו מארפה אשתו, אם הוא זוכר את התינוקת שלהם, הוא לא זכר
דבר, למרות שהיא מסרה פרטים רבים בהקשר למות התינוקת. אולם הוא יעקב לא זכר את
התינוקת בהירת השער, לא את הישיבה על שפת הנהר, לא את עץ הערבה ולא את השירים, שהם
שרו ביחד. למרות אימוץ "כל כח זכרונו", ככתוב בסיפור, הוא לא הצליח
להיזכר אף לא בפרט אחד. "את מדמדמת", פטר את אשתו בתשובה קצרה (שם, עמ'
14).
מותה של מארפה מזעזע אותו. בעצם כבר כשחש, כי היא נוטה למות, הוא נבהל
והוא מתאמץ להצילה. "...הרי גם חרק מתחשק לו להוסיף ולחיות", הוא אומר לחובש (שם, עמ' 12).
מייד לאחר מותה "ירדה עליו תוגה נוראה" (עמ' 15). רק אז הוא
מתחיל לטייל. הוא חוזר לנהר. כנראה, יש לנהר כוח שיעורר בו משהו מיוחד. ואכן, כאן,
בגדת הנהר החל להיזכר לפתע בתינוקת, ובלילה ראה אותה בחלומו. הן בנהר והן
בחלומו הוא רואה את התינוקת ראשונה מבין כל הפרטים האחרים: הערבה, הדגים,
האווזים השחוטים, מארפה..." ( עמ' 18). באשר לעניין החלום, כדאי לציין, כי
"החלום הוא ביטוי של רגשות. אין הוא חשבון נפש מודע, אולם זהו
"חשבון", שהנפש מבצעת אותו. ועד עתה אפילו חשבון נפש סמוי לא היה
נחלתו" (מכון שון, עמ' 104). ממות מארפה הוא מתחיל לחזור אל עצמו. הוא חוזר,
לעברו, לילדתו, לאנושיותו!
ההיזכרות בתינוקת היא הסיטואציה המרכזית בסיפור (כהבחנת ל.
גולדברג). לדעתנו, היא הפואנטה העיקרית של הסיפור, היכולה להאיר פרטים רבים בסיפור
באור שונה כיאה לפואנטה מעולה. נפרט ונדגים את טענתנו.
ראשית, מדוע הוא לא זכר את הבת שלו כשמארפה שאלה
אותו עליה?
התשובה הפשוטה היא כי היתה כאן הדחקה חריפה מצידו. הדחקה זו יכולה
להסביר, שחמישים שנה לא ביקר באותו נהר.
שנית, מדוע הוא מנגן מנגינות עליזות
בחתונות?
התשובה היא שזו בריחה מעצבות הגדולה על אובדן הבת.
שלישית, מדוע
הוא מתייחס אל מארפה כה בקרירות? התשובה: ייתכן כי יחסו הקריר אל מארפה
נובע אולי מאשמה אפשרית של מארפה במותה של התינוקת.
רביעית, כעת אפשר להבין, מדוע רגז כאשר ביקשוהו
לעשות ארונות קטנים. בקריאה הראשונה מסבירים זאת בתאווה שלו לרווחים מארונות
לגדולים למבוגרים, אבל בקריאה השנייה, לאחר גילוי הפואנטה, אפשר להסביר זאת בדרך
אחרת לגמרי: הדבר הזכיר לו את התינוקת שלו!! והוא הרי רוצה לברוח מזיכרון כואב (ר'
פיינגולד עמ' 80, עוז, עמ' , לדעתנו נובעת
התנהגותו מזכרון עוד יותר פשוט: הרי הוא בנה את הארון לבתו!!).
חמישית, מאז האסון "...משום-מה זכה לכינוי
רחוב: ברונזה" (עמ' 9). כמה משמעותי ה "משום-מה" הזה! יעקב (והמחבר
ושליחו המספר) ידע את משמעותו, אבל הסביבה - לא, ולכן כינתה אותו בכינוי
"ברונזה", כינוי המביע אדישות וקרירות רבה לסביבה.
שישית, מוטיב ההפסדים הוא מוטיב הראשי בסיפור,
ועל-כן האם לא הגיוני לטעון, כי רק מאז שהפסיד את התינוקת שלו, החל להיות
עולמו עולם אחד גדול של הפסדים והפסדים, וכביכול רווחים... (הרי הוא מודה בכך
בגלוי לקראת סוף הסיפור, בהרהורי החרטה שלו).
שביעית, הגילוי הזה (ההיזכרות בבתו לאחר חמישים
שנה) יכול להסביר את האנושיות של יעקב, שהיתה בו לפני מות התינוקת! הרי
לפני חמישים שנה הוא ביקר בנהר עם אשתו ובתו, שר שירים ונהנה מהחיים. האסון הוא
ששינה אותו כליל. הפך אותו ל"ברונזה"!
כל הנקודות הללו מוארות אפוא באור שונה לחולטין בשל אותו גילוי, שליעקב
היתה תינוקת שנפטרה בילדותה.
כאמור, רק עם מות מארפה הוא התחיל לחזור לעצמו, לאנושיותו הבסיסית (ע.
עוז: נשמה יתרה נחבאה בנגר. ר' שם, עמ'
50). אומרת לאה גולדברג: "רק ברגעים כאלה הוא, על אף הכל, אותו איש עצמו, ששר
שירים לפנים" (גולדברג, עמ' 169).
רק אדם, שהסתתרה בו אנושיות עמוקה ויסודית בגלל אסון כבד, יכולה או בעצם מוכרחה היתה לפרוץ אצלו האנושיות
הזו ברגע מסויים, והיא באה לידי ביטוי בניגון עצוב ביותר, בצער גדול ובבקשת סליחה
וכפרה.
אפשר לומר, כי בלי הפואנטה הזו לא היה מתקיים הסיפור. ומהי
פואנטה אם לא "...מן מסמר, שעליו תלויה התמונה כולה, ואם נוציא את המסמר -
תיפול. אבל לגבי הקורא, המסמר הזה הוא בחזקת הפתעה. הוא מוצא אותו רק לאחר
שהתבונן היטב בתמונה עצמה" (גולדברג, עמ' 138).
זה גם ההיגיון בתווי העלילתי של הסיפור. אפשר לתאר כך את ההתפתחות
בסיפור: בתחילה היה יעקב איש טוב, אנושי, אך בעקבות האסון (מות בתו)
הוא הפך ל"ברונזה" ובסיום: הוא חוזר להיות אנושי. האם סכימה אחרת
היתה מתקבלת על הדעת, דהיינו: כבר בתחילה הוא היה איש קר, כלומר
"ברונזה", ורק לקראת הסיום הוא הופך לאדם רגיש ואנושי?! סכימה כזו היתה
הרבה פחות משכנעת! ואכן, רק בסכימה לא נכונה שכזו אפשר לא לסלוח לו, כדעתה
של לאה גולדברג (ראה בספרה, אמנות הסיפור, עמ' 172-173). נראה לנו, כי גם רוטשילד
סלח לו, וגם צ'כוב...[7]
כיאה לסיפור פואנטה טוב ישנם רמזים מוקדמים לאותה פואנטה. הרמז הראשון
לאנושיות הבסיסית החבויה אצל יעקב נרמז אולי, לפי ע. עוז, בניגוני הלילה שלו (ר'
עוז, עמ' 52).
לסיום, כדאי להזכיר, כי גם הסיפור "מועקה" של צ'כוב מתאר את השינוי
הגדול, שחל בגיבור עם מות בנו[8], אלא שזה כבר נושא
למאמר אחר.
ביבליוגרפיה נבחרת
צ'כוב: מבחר סיפורים, טברסקי, תשכ"ו, תרגום זאב זמירי (המובאות
במאמר הן ממהדורה זו).
צכוב: מבחר סיפורי צכוב, המהדיר, ד. קמחי, שרברק בע"מ,
תשכ"ה,
צכוב, תרגום של לאה גולדברג בספרה אמנות הסיפור, נספח ב'
א.פ. צ'כוב, סיפורים, הספריה הקלאסית, עברית: מיכאל קצנלנבוגן, דפוס
"אחדות", תשכ"ג
אשנב לסיפור הקצר: מדריך להוראת הסיפור הקצר, ירושלים, תשמ"ז, עמ'
158-170
הסיפור הקצר: מכון לחינוך יהודי יוצר ע"ש דוד שון, עמ' 93 - 119
גולדברג, לאה: אמנות הסיפור, ספרית הפועלים, תשכ"ז, עמ' 138 , 155 - 174
א.ב. יפה, מקבילות בסיפור המודרני, ספרית פועלים, ללא שנת הוצאה, עמ'
15-16
פיינגולד, בן-עמי: הוראת הסיפור הקצר, הוצאת רמות, 1989 ,עמ' 75 - 89
עוז עמוס, הפסדי ענק, מתחילים סיפור, ירושלים, כתר, , עמ'
1996, עמ' 45-52
[1] בן עמי פיינגולד מבחין בין
המנגינה שהיא המוזיקה לבין התוך הפנימי שהוא הניגון, ר' שם עמ' 86.
[2] עמוס עוז קובע כי
בכותרת הזו יש 4 הטעיות, אך הן באות במפתיע על תיקונן בסיום הסיפור, ר' עוז, עמ'
50.
[3] הרוגז יכול להביא למשטמה.
בסיפור "אויבים" דן הרופא קרילוב לחובה ושטם אותו לכל החיים, את מי
שבזבז את זמנו והפריד בינו לבין משפחתו. "הוא בז להם עד לכאב לב", נאמר
בסיום (צ'כוב, סיפורים, עמ' 59).
[4] עמוס עוז סובר כי ניגוני-
הלילה הם ניגונים עצובים. ר' עוז, עמ' 49.
[5] עמוס עוז מסכם כי בסיום הסיפור
"הורשת הכינור ו"גלגולו של ניגון" מעמידים את רוטשילד המאוס כיורש
הנשמה היתרה שנחבאה בנגר הארונות הגס..." ( ר' בספרו, עמ' 50).
[6] בהערות מבוא של תרגום
זמירי נאמר: "בהזדמנות זו מן הנכון להוקיע את טענותיהם של אחדים מן המבקרים
היהודיים, המייחסים לצ'כוב רגשות אנטישמיים כלשהם...".במאמרנו זה בולטת
חשיבותו העצומה של רוטשילד לעיצובו דמותו של יעקב, ואנו גורסים כי לפחות בסיפור
זה, צ'כוב "עובד" על הקוראים. הוא פותח בתאור חיצוני דוחה של היהודי, אך
בהדרגה אמנותית מעולה הוא מראה איזה עומק אנושי ורוחני יש בו.
[7] ויפים דבריו של א. ב.
יפה לעניינו: "צ'כוב, בכותבו על חולשות אנושיות ועל קלות-הדעת, לא היה מעולם
ציניקן. גם על סיפוריו אלה זורח אור החיבה, הסובלנות, ההבנה וההומור, שהם נחלת
האיש החכם, שגם בשנות בגרותו נותר בו הרבה מתום-הנעורים והאמונה באדם" (א.ב.
יפה, מקבילות בסיפור המודרני, ספרית
פועלים, ללא שנת הוצאה, עמ' 15-16).
[8] גם בסיפור
"אויבים" של צ'כוב כואב הרופא-האב את מות בנו יחידו.