ביום 3/4/00 , במסגרת התחרות העירונית של ביכורי יצירה, נערך מפגש

עם הסופר אתגר קרת ב"אשכול הפיס".

במפגש זה הסופר קרא אחד מסיפוריו "להטוט כובע" וענה על שאלות

סקרניות של תלמידים ומורים. אגב כך נחשפו "סודות" מרתקים על

תהליך "מיסודו" כסופר. הוא התוודה שהתחיל לכתוב מתוך חיכוך גדול

עם הסביבה. הוא כתב לעצמו - מעין תירפיה. הצורך לפרסם סיפורים נבע

מתוך הצורך שלו למצוא הזדהות של אחרים, כדי למצוא לגטימציה

לקיום שלו.

על שאלה בנושא השפה הדגיש הסופר שהשפה שבה הוא משתמש

בסיפוריו נראית לו המתאימה ביותר לדמויות. מטרתו אינה להרשים את

הקורא בשליטתו בלשון, אלא לבטא משהו אמיתי. )"ערס" ידבר כמו

"ערס" ודמות מעונבת תדבר כמו מעונבת(. לדוגמה הביא את "הקלברי

פין" שנכתב בשפה הכי סלנגית.

אתגר קרת ציין שיש לו קווים אדומים , לא לגבי נושאים )גם על השואה

לגטימי לכתוב(, אלא הקווים האדומים הם "כשמשהו לא בא ממקום

אמיתי".

הסופר המשיך וסיפר שאחד מסיפוריו נתפרסם לא מתוך שיקולים

ספרותיים, אלא מתוך שיקולים זרים של יריבויות בין שני אנשים שעבדו

באותו עיתון. הוא הבהיר בצניעות שקבלתו על ידי הקוראים הפתיעה

וריגשה אותו, וגם כשהוא נידחה או בוקר קשות "זה היה בסדר" כדבריו.

אחד ממשפטיו היפים במפגש היה: "כשמישהו אוהב סיפור של מישהו

אחר - זה סוג של נס" - כמו באהבה. וכן "כוחו של סיפור נמדד לא על פי

מי שלא אוהב אותו, אלא על פי מי שמתחבר אליו".

בכך ניסה הסופר לעודד תלמידים יוצרים להמשיך ליצור ולא להתייאש

במקרה של דחיית יצירותיהם ע"י הוצאות הספרים. לחלופין המליץ להם

לפנות להוצאות ספרים קטנות, שמעודדות כשרונות צעירים.



מפגש מעניין!