מוטי שלגי                                                                                                              10.4.03                                                          

 "פונדק הרוחות" של נתן אלתרמן כיצירה פנטסטית

או: עוד תחזור נעמי שזנחת לשווא

מראי מקום על-פי "פונדק הרוחות"/ נתן אלתרמן, הוצאת עמיקם, 1963

 

הערת פתיחה

מאמרים רבים נכתבו על יצירה זו, אך נקודת המוצא של מאמר זה היא הבלטת נוסח הכתיבה - הפנטסטי. כשמדגישים את אופן הכינון האמיתי של היצירה, רק אז באמת אפשר להגיע לרעיונות החשובים שלה. כבר השם עצמו, "פונדק הרוחות", מוביל אותנו למחוזות שמעבר לריאליזם. לא בכדי בחר אלתרמן בדרך זו. אם רוחות שולטות במחזה, הרי אך טבעי הוא שרק רוחה המיוחדת של נעמי תשמש כמוזה (השראה) לחננאל, להמשך אמנותו, הניגון והשירה. רעיון זה מתקשר היטב לחלק משירי הקובץ "כוכבים בחוץ".  

 

מבנה

3 מערכות

מערכה  ראשונה – 3 תמונות

מערכה שניה - 4 תמונות

מערכה שלישית – 6 תמונות

קטעים דרמטיים: המונולוגים של נעמי: "בוא כבר בוא" (עמ' 63), "אמור כי אהבתיך" (עמ' 87), הזזת היד של בן החלפן מהאקדח, הירייה בחננאל וההצלה, היציאה לדרך, הפרידה הסופית מנעמי, מאבק הפונדקית ונעמי ועוד.

 

1. תכונות הפנטסטי במחזה:

הערה מקדימה: קיימים יסודות ריאליסטיים רבים במחזה. אמן, רצון הגשמה, הענקת אות מופת לאמן המצליח, אמן החותם למעריציו, אהבה, התחבטות, קנאה, שוטרים, חלפנים, אומני הרחוב, צרכני אמנות ועיתונאי – כל אלה הם תשתית ריאליסטית נכבדה. אולם כדי לבטא את עולם האמנות המיוחד עיצב אלתרמן את ההתרחשות בנוסח הפנטסטי. נסקור להלן את מאפייניו. 

א.      א.      מיסתורין

אין מקום מוגדר - איה מקום ההתרחשות? אי שם בעולם.

אין זמן מוגדר – מתי מתרחשת העלילה? בתקופה מודרנית, הרי יש אמרגן ועיתונאים, אך יותר מזה –אלתרמן אינו מפרט.

שמות – פרט לחננאל ולנעמי (שהם בעיקר דמויות סמליות) אין שמות מוגדרים לשאר הדמויות: החלפן, בן החלפן, בעל התיבה, הפונדקית, פושט היד, אימפרסריו, האמנים, הכתב, פלוני ופלונית, הזקן, וכמובן הרוחות, הנקראות רוח א' רוח ב' וכו'.

סיכום: הואיל והאמנות היא אוניברסלית, הרי טבעי שאלתרמן לא יציין שמות,מקום וזמן קונקרטיים.

ב.       ב.       אירועים פלאיים – 1. בעצם ניכר שבחלק גדול של המחזה הנפשות ולא בעליהן מידברות זו עם זו ("הנפש המחכה לך נדברת עם נפשך", עמ' 79). לאחר שחננאל קיבל את שרשרת מסדר האבירות, מופיעה נעמי בפונדק, אך רק הפושט היד מבחין בה ( כי הוא רוצה לראותה וחננאל אינו רוצה!, עמ' 46-48). כשנעמי מדליקה את המנורה, נעלמת הפונדקית (עמ' 59). או אז מיטיב להגדיר את הפלא בעל התיבה: "נגני תיבה שמחה... על פליאות שראית מנגד" שם).  פליאות=פלא, אירוע חריג. בליל סערה עברה נעמי בין מים למים, הגשם לא תפס אותה! (ע'84).   

 2. כישוף - העלמות נעמי מוגדרת ככישוף על-ידי בן החלפן. ( עמ' 74, מערכה ג' תמונה ד'). היא מכשפה, לדעת בן החלפן. (ר' גם עמ' 25, מערכה א' תמונה ג'). מצבה בתמונה ראשונה: שינה –עירות, נים ולא נים.

ג 1. מימוש ניב : מימוש של הניב: "יצא מדעתו"( עמ' 17). משמעות הניב: אדם שנטרפה דעתו, אדם הנחשב לחולה רוח, וכאן, הרוח הזו לבשה דמות של פושט יד או אימפרסריו. במקרה אחר, אומר החלפן לנעמי: "...דבר-מה עומד בסמוך אלי ויוצא בשקט מדעתו"( עמ' 74). במקרה זה, נעמי "יוצאת מדעתה". לדעת החלפן, היא מכושפת ומשתגעת, ולנו הקוראים-צופים ברור כי היא בעצם  הופכת לרוח. 

(ובהמשך נאמר: "שיקח אותו הרוח", אומר פושט היד על חננאל,  והרי הוא בעצמו מעין רוח-אדם, לפנינו איפוא גם מצב אירוני!).

    2. מימוש מצב נפשי, או: מימוש קולות פנימיים – קול: "אני הוא הכח הצוחק בך פנימה חרש חרש", (עמ' 57), או מימוש מהות מופשטת: מחשבה נגעה בכתפו של חננאל (עמ' 15). (המחשבה היא חלק מהאדם, אך היא גם מסמלת אותו, במלים אחרות: פושט היד הוא המחשבה, המהות המופשטת, שהפכה לממש, נגעה בכתף).  ויש גם מצב הפוך: נעמי הופכת למהות מופשטת: "את רק סיפור וזמר", אומר בעל התיבה לנעמי.

ד. דמויות לא ריאליסטיות: הרוחות, נעמי כרוח (עמ' 84). הפונדקית "קיימת רק כשמסתכלים עליה"(עמ' 25). גם נעמי אומרת שאם חננאל לא יהרהר בה, היא עלולה להעלם (עמ' 46). וכמובן, פושט היד. (למען האמת, למרות היותן דמויות פנטסטיות, היצירה מקנה הרגשה של חיות רבה, מימוש חזק, והן נתפסות כאילו ריאליסטיות).

ה. דמות מפוצלת – אם פושט היד הוא חלק מחננאל, הרי לפנינו פיצול האישיות, או: שניים שהם אחד. נראה כי ברגע מסויים גם נעמי והפונדקית הן בעצם שתיים שהן אחת. אומרת נעמי: "כאילו עם עצמי אני נאבקת..." (עמ' 59).

ו. היסוס: האם לפנינו בני אדם ממש או כפיליהם המיוחדים (הפנטסטים)? האם פושט היד הוא רוח או אדם ממש? שואל חננאל: "אינני יודע אם חלום אתה, או דמיון שווא, או משאלת לב טמאה שנצנצה בי ולא אתה הוא שדיברת..." (עמ' 16). אם גיבור היצירה מהסס, היסוסו מגביר את היסוסי הקורא-צופה. ונעמי? חיה או מתה? מה בדיוק קורה לה?

ז. סמלים:

חננאל

  1. נתן לו האל כשרון אמנותי. נתן+אל, אל - קיצור שם המשפחה של אלתרמן.
  2. חנינה: לא קיבל  חנינה על מעשהו...היציאה מתבררת כשגיאה, היא גבתה מחיר יקר.
  3. סמל לאמן העובר תהליכי יצירה והגשמה קשים (ר' בהמשך).

נעמי

1.      1.      לפני המוות היא אשה יפה: "מה יפית ומה נעמת היפה בתענוגים" (שיה"ש) .

2.      2.      אחרי מותה היא הופכת למנגינה (=נעימה).  האמת כי כבר בתחילה היא מפעילה את חננאל (הרי עודדה אותו ליציאה, להגשמה), אך היא תפעיל אותו לאחר הפרדה הסופית ביניהם ביתר שאת. הוא ישיר עליה, על האבדה הנצחית, על האהבה שהוחמצה. המחזה מסתיים בכך: "הסיפור...חוזר אל ראשיתו...רק לשיר אותם...("את הדברים הלא חתומים", ביניהם נעמי).        

פיתוח על הסמליות, ר' בהמשך.

ח. שבירת חיץ בין עולמות: חיים ומוות, דמיון ומציאות, נפש וגוף. כבר צויין כי פושט היד הוא הצד האחר של חננאל, אך הוא גם משמש כמלאך המוות הלוקח את נשמתה של נעמי. (אם פושט היד הוא אכן חלק נסתר של חננאל, אז אפשר לומר כי חננאל הוא הלוקח אותה למוות... בעצם, עם יציאתו החל תהליך מותה.

ט. חידתיות – נשארו דברים לא חתומים ( עמ' 88).

סוג: מוזר-מפחיד-עצוב, עם מותה "הסופי" של נעמי.

 

הערה: אולי הכל בראשו של חננאל – כמו במחזה "מותו של סוכן" גם במחזה שלנו ייתכן שהכל מתרחש במוחו-נפשו של חננאל. הוא מדמיין מה יקרה אם יצא מהבקתה וינטוש את נעמי. הוא השומע והרואה את הדמויות השונות ואת הקולות השונים. מתוקף מחזה, המתאר רוחות, השערה זו יכולה לקבל חיזוק. מה עוד, שבעצם, כמו שכותבת אידה צורית בספרה, שאלתרמן לא יצא מעולם למסעות לחוץ לארץ, חוץ מיציאה ללימודים ולגיחות קצרות לשם טיפול בענייני משפחה (ר' בספרה "הקרבן והברית", עמ' 62). 

 

2. תפקידי הפנטסטי והרווח הז'אנרי (בחירת הז'אנר הפנטסטי ולא הריאליסטי)

א. 1. יצירת ביקורת על המבקרים בצורה מתוחכמת. הרוחות מדברות בלשון כביכול מלומדה: "ההרמטיזציה האנטי קומוניקטיבית של היש האנושי היא כמובן מהות מנותקה בי דפינישין..." ( עמ' 19). הרוח מייצגת מחזאי מתוסכל, שכתב טרגדיה בפסיקים. במלים אחרות: הכישלון הפך אותו למבקר (עמ' 79). 2. בעזרת דמות פנטסטית כמו פושט היד, שהוא התממשות כוח פנימי של חננאל (מעין כפיל מיוחד), חננאל הופך למושא ביקורת. חננאל תוקף את פושט היד באומרו לו כי אולי הוא "מחשבה טמאה שלו" (עמ' 16). חננאל מודה איפוא במחשבות הרעות שלו באמצעות כפילו הפנטסטי.

ב. מימוש מצבי נפש מסובכים ומורכבים: 1. פושט היד הוא מימוש לכוח הפנימי הקיים בחננאל. לעיתים הוא מסלק הרהורים קשים על החיים ועל האמנות (עמ' 40). יש אשר הוא מזהיר את חננאל שנעמי לא תקריב את חייה פעם שנייה: "אין מקריבים קרבן עולה אחד שתי פעמים"(עמ' 76). במשפט זה הוא מגלה חכמה וניסיון. באופן כללי, הוא דוחף את חננאל להגשים את עצמו למרות כל הלבטים והכאב הנגרמים בעצם היציאה, ובהמשך כשהוא "הופך" לאימפרסריו הוא המארגן לחננאל את חייו כאמן. לעיתים חננאל כועס עליו ורוצה להיפטר ממנו (עמ' 67). כך אנו נחשפים לעולמו הנסתר, המורכב והמסובך של האמן. 2. פיצול דמות לשתיים, למשל, הפונדקית=נעמי, מוסבר, לפי רבקה גורפיין, שנעמי זקוקה שהפונדקית תאמר לה דברים שהיא עצמה לא מסוגלת לאומרם. היא הפונדקית משמשת כתת הרהוריה (ר' בספרה, עמ' 141-142).

ג. מהות מטאפורית-סמלית – נעמי במכירתה לחלפן, הקרבתה וסבלה הרב וכמובן מותה, ולעומתה חננאל הבוחר בעולם האמנות ומתייסר כל-כך לאחר ההצלחה – כל אלה נתפסים כמהות מטאפורית-סמלית. הללו מציינים  את המחיר הכבד שמשלמים האשה (הרעיה) והאמן בעצם או בגלל היותו אמן. חננאל מדמה את מלאכתו כנשיאת שק על שכמו (עמ' 34). גם זו מהות סמלית-מטאפורית. בעצם, כל הסיפור היה משל סמלי, לפי דברי בעל התיבה.

ד. רווח ז'אנרי -  לו היה בוחר בדרך ריאליסטית, היינו מקבלים דמות של מבקר, נניח בשם גמזיאל (על שם ד"ר גמזו, מבקר האמנות, הידוע בביקורתו הנוקבת על הצגות תאטרון). ואז היינו עדים לשקיפות ברורה, והיינו עומדים בפני מעין ויכוח ריאליסטי, פחות ספרותי, אם אפשר לומר כך. בדרך הפנטסטית, אלתרמן מציג רוחות, וכך מייד אנו עומדים בפני מספר אפשרויות הסבר על מהות רוחות אלה. לפי נושא שיחתן, אנו מבינים למי הן מתקשרות (מבקרי התאטרון המלומדים). לפי תוכן שיחתן אנו גם נרמזים לניב "עושים רוח", שכוונתו גיבוב שטויות. זה היופי שבספרות - בכלל, ובזרם הפנטסטי - בעיקר. בעזרת הפנטסטי מומחש היטב עולם האמנות על מורכבותו הרבה.

 

3.  הרעיונות והמשמעויות

א. הסבר שם המחזה( מחזה=חיזיון, עמ' 50):

פונדק הוא מלון זמני בדרך, ורוחות מציינות: 1. רוח מציינת מחשבה פנימית, נפש, שד, רוח של מת, קול פנימי (הקול המדבר אל נעמי, ע' 56). פונדק הרוחות יכול לציין איפוא מקום של כוחות לא גשמיים, כוחות המציינים מהויות שונות, המשקפות בין השאר את המהות הפנימית של האדם.

2. רוח מציינת גם שאר רוח, כושר יצירתי. פונדק הרוחות יכול לציין איפוא מקום של אנשי הרוח, אמנים כמו חננאל, וגם מבקרי אומנות. לכאן מגיעים גם צרכני האומנות, כמו: חובבי תאטרון, כמו פלוני ואשתו, והזקן, חובב המוזיקה.

ב. יחסי אמן-חיים-אמנות – האמן מכונה "המכהן באמנות" (עמ' 39). לחננאל יש דעה-קביעה נחרצת על האמן והאמנות: האמן שותת דם (משלם בחלבו ובדמו בדומה לתפיסה של ביאליק בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר") כדי להביא את השלמות האמנותית (ר' עמ' 39 , מערכה ב' תמונה ד'). בעצם האמן הוא אדם בודד, ההצלחה היא גם כבילה לקהל ולמבקרים. לאחר 12 שנה כבר אינם מכירים אותו, התהילה חלפה ( עמ' 78), והוא רוצה לברוח מעולם זה (להבקיע מתוכו), אך האמרגן שלו אינו מאפשר לו לברוח.

האמנות, לדעתו, בעצם מרחיקה אותנו מהממש: "(האמנות) עולם שנעשה כחיץ בינינו לבין תבל חיה..."( עמ' 69). באמנות מחשיבים יותר את הויכוח על אימה קיומית מאשר את הצער הממשי של האדם: "(האמנות) עולם שהדברים המכונים אדם, שמים, אשר, בכי, מוות, מרחפים בו כשיחות דקות של טעמי מקצוע..." (עמ' 68). האין נשמע מדבריו קולו של אלתרמן? ואכן, כך אמר נתן אלתרמן: "האמנות, לאחר התרופפות הדת, היא הקשר היחיד בין האדם והשאלות שמעבר לו, אבל האמנות כיון שמאבדת את עיקרה, מנתקת את עצמה משורשיה ונהפכת לשכשוך במי טרקלין, ועל כך מדבר המחזה "פונדק הרוחות" (ארכיון תיאטרון הקאמרי).

ג.  עליונות לאמנות העממית- האומנות הקודמת, העממית, מול האומנות המודרנית, הרצינית, המתוארת בין השאר על-ידי הרוחות. מי עולה על מי? נראה כי יש תאור חיובי מאוד של האומנות העממית לעומת האומנות "הכבדה", המתבטאת בנאומי הרוחות ובניגון הכינור של חננאל. ההצגה הקומית שעורכים אומני הרחוב (עמ' 40-41) ושירתם הפשוטה על מעבר מפונדק לפונדק מבטאת אמת חיים עמוקה. הם בכלל נוטים לראות את חצי הכוס המלאה של החיים. (ר' פירוט נוסף בנושא זה, הלל ברזל, עמ' 477, ורבקה גורפיין, עמ' 151- 154).

ד.  ארס פואטיקה

בסיום המחזה יש התייחסות ארס-פואטית. חננאל ימשיך לנגן למרות הכל, ואולי דווקא משום מה שקרה לו. גם אם נכשל הפעם, תבוא נעמי אחרת, (פונדקית אחרת, צוחקת כמובן, כבר הגיעה).  הרי הכל יתחיל מבראשית, כדברי הסיום של בעל התיבה המזמרת, האיש החכם של המחזה. יחזור אותו סיפור בשמות אחרים.

כך גם מתחיל השיר "פגישה לאין קץ": " כי סערת עלי לנצח אנגנך". אפשר לטעון כי לפנינו "האני המאמין" הארספואטי של אלתרמן. אפילו אם חננאל מרגיש החמצה וחסר אונים עם אובדן נעמי, הרי הוא ימשיך ללכת בדרכים ולשיר אותה ועליה: "אמות ואוסיף ללכת"! כפי שניסח אלתרמן בשירו "בדרך הגדולה" (כוכבים בחוץ, עמ' 111). "שיבת" נעמי מוזכרת גם בשיר: "עוד חוזר הניגון", כלומר תחזור, זו שזנחת אותה לשווא.

הסבר נוסף: נעמי היא המוזה של חננאל. היא אינה מושא אהבה מוחשי. אריאל הירשפלד מסביר כי אורפאוס בכוונה עבר על האיסור לא להסתכל אחורה, כדי שאורדיקה תהפוך למוזה שלו.אורפאוס בז לאהבה (ר' מאמרו, עמ' 25-27). אפשר שגם חננאל ידע מראש כי היציאה תביא למותה של נעמי, ובכל-זאת יצא! כנראה, כדי שתהפוך ברבות הימים למושא כיסופים נצחי.

ה. מהות חיינו - במחזה מוזכר הביטוי "פונדק של עפר"(ע' 73), כלומר מקום המוות של האדם, וזאת בניגוד לפונדק הרוחות, שהוא כנראה חיינו עלי אדמות. הרי אנו חיים תקופה מסויימת, זמן קצוב. חיינו משולים לחיים זמניים בפונדק של רוחות, על כל מה שמשתמע מכך (כך כנראה סובר אלתרמן. נזכור כי שקספיר אמר משהו דומה: "כל החיים – במה"). מפונדק הרוחות יוצאים אל פונדק של עפר, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב" (בראשית).

יש עוד דימויים לפונדק: הגוף שלנו הוא פונדק של הרוח, שברגע מסויים הוא מתכלה, ואז הרוח עוזבת אותו ומחליפה פונדק ( עמ' 72-73). 

ו. אהבה? – לעזוב את האשה או לא לעזוב? זו העימות הראשון במחזה. נטישת האשה נעשתה כדי לממש כישרון נגינה בעולם הגדול. האשה מצידה מוכנה שבעלה יצא למסע הצלחה זה ואף מוכנה לציידו בכסף. ואכן, ההכרעה נופלת: הבעל האמן יוצא לדרכו. מנגד, נתינה זו של האשה כרוכה בהקרבה גדולה. היא נמכרת לחלפן ועובדת קשה ביותר. בן החלפן מתעלל בה, כי היא דוחה אותו. הוא מעליל עליה עלילות שווא ומעניש אותה בגזיזת שערותיה. (בהמשך הוא גם יורה בחננאל, אך הקוף מציל את חננאל מהמוות!). נעמי אינה נשברת. היא נשארת נאמנה. כל הזמן היא חשה את אהובה. ההקרבה מקנה לה הרגשת אושר גדול. היחסים ביניהם באים לידי ביטוי במספר הקבלות.

נראה להלן הקבלות ונבחן את משמעותן.

1.      1.      שניהם שונאים בטלה. נעמי: עבודתי אינה שונה מכל סבלות אחרת. העיקר – היום גמרתי. עוד השק הזה – וסוף. (עמ' 32). חננאל: עבודתי מצד המעשי אינה שונה ממלאכת סבלות אחרת (עמ' 34). העול הזה הוא שק שאין לפרוק אותו משכם (שם).

2.      2.      נעמי לבן החלפן: אתה אדם רשע(ע' 32, חננאל לאימפרסריו: אתה אדם רשע! עמ' (34).

3.      3.      שניהם כבולים: בן החלפן כבל אותה (עמ' 36), וחננאל כבול לשרשרת מסדרה האבירים (עמ' 38).

4.      4.      נעמי מוכנה שינוכו לה המנוחה והשינה ובלבד שתגיע במועד לחננאל (עמ' 37), וחננאל יודע כי הטקס ינוכה מן המנוחה והשינה (עמ' 38). 

5.      5.      מתקיימת "שיחה" ביניהם. נעמי פוטרת אותו מהשבועה, והוא שומע את הפטור. "אתה פטור מן השבועה", אומרת נעמי (עמ' 75), וחננאל חוזר על כך: "אני פטור מן השבועה", (עמ' 76). הם רואים זה את זה. היא לוחשת, "הנהו פה", והוא אומר, "הנהי" (עמ' 75 ).

 

חיי כל אחד הם בבואה לרעהו. לכאורה, אהבה גדולה, ורק אוהבים באמת יכולים לראות ולשמוע זה את זה גם מרחוק. אולם מתברר כי ההקבלה אינה מלאה. יש אשר מבקשת נעמי שיהרהר בה (עמ' 47) וחננאל מבקש לא להרהר בכלום (עמ' 47).  חננאל אינו מסוגל אפילו לומר את המשפט "אמור פשוט כי אהבתיך"...עמ' 87). היא מוכנה אפילו שיכיר באהבה רק מצידה, אך גם את זה אינו מוכן לומר. אם יאמר זאת, יודה, כנראה, שהיא נעלה עליו. בעצם, הוא אינו מסוגל לאהוב, אולי אינו אוהב אותה. הוא בעצמו מודה בשלב מוקדם יותר: "...אין כלום בין עולמה לעולמי" (עמ' 68). הוא אינו בז לאהבה כמו אורפאוס, אך אינו יכול לאהוב את נעמי. פשוט, אינו מסוגל. 

הוא גם יודע כי ללא האהבה בעולם, העולם הוא חשבון של רווח והפסד, ואין לו קיום "אפילו יום אחד" (עמ' 87), אבל כנראה, לא לגביו. לו מספיקות פונדקיות צעירות ועליזות.

ז. טרגדיה?

לא במובן הקלאסי. אין פה: גורל שנקבע מראש, הליכה מודעת היטב לעבר האבדון ומעשה מביש. אולי עצם הנטישה יש בה מעשה מביש, אך העידוד של נעמי מבטל הבחנה זו. הסבל העובר על חננאל קשור לאבדן כושר הנגינה. האמנות כאמור, מנותקת מהמציאות. הוא הגיע לאמת זו לאחר שחווה אותה על בשרו.  מה נותר לו עכשיו, אם לא לשורר על ההחמצה הגדולה (ר' לעיל, סעיף הארס פואטיקה), אך אולי זהו גורלו של האמן, כמו שאלתרמן הבין אותו? (הלל ברזל מוצא בנעמי גיבורה טרגית, ר' בספר "שירת ארץ-ישראל: שלונסקי, אלתרמן, גולדברג", עמ' 275-276).

 

4.שאר הדמויות

פלוני ופלוני – ( עמ' 21, 77, 78, 79) מייצגי חובבי אומנות, אך בצורה נלעגת.

חובב המוזיקה הזקן – מוצג כדמות המבינה באמת מהו ניגון אמיתי (עמ' 65-66). 

הכתב – סקרן, אופייני לעיתונאים רבים, מייצג את התקשורת (עמ' 65, ר גם עמ' 33-34).

בעל התיבה המזמרת – האיש החכם, אולי שליחו של אלתרמן. הוא יודע כל. הוא מסכם את המחזה. דמותו חביבה. הוא מגיע גם לנעמי ומעודד אותה.

החלפן – לעומת בנו הוא מתחשב, מבין, יודע את האמת. הוא אומר לנעמי כי חננאל לא יחזיר לה כלל אהבה (עמ' 75). 

בן החלפן -  שמו סמלי = רוצה להיות תחליף לחננאל. לפי מעשיו הוא מתנהג כחלף, שמשמעה סכין חדה. הוא מתנהג בקשיחות לנעמי. הוא כובל אותה, מאשים אותה בשרפה ומעניש אותה. ברגע של אמת כואבת הוא אומר לה כי לדעתו הוא האוהב האמיתי שלה, אך משרואה כי לא יעזור לו דבר, הוא מוכן שתחזור לחננאל.

הפונדקית – תמיד צוחקת. היא מציינת את האהבה הזמנית. היא בת לוויה של חננאל במסעותיו (עמ' 29).

בסיום, היא מזדקנת ונעלמת, וכבר מופיעה במקומה פונדקית צעירה, צוחקת, כמובן (עמ' 82).

היא הניגוד לנעמי, האוהבת הגדולה, אם כי משמשת לרגע גם כצד האחר של נעמי (ר' לעיל).

 

5. מדברי המחקר (מאמר בחוברת "במה", 134, 1993) על חננאל, נעמי ופושט יד

דן מירון: חננאל נגן, אך זו תחבולה, להרחקת עדות מן התחום הקרוב מידי: השירה. חננאל מתנכר לרעייתו-בת-שירתו, ולכן הוא מרגיש בסופו של דבר שסמליו התרוקנו ואין בהם חיוניות פיוטית כבעבר.

מנחם דורמן: לפנינו אנטי נתן אלתרמן. זהו רק שימוש אירוני. אמן מבצע אינו אמן יוצר-משורר. מי שנעזר באמרגן-שטן, והוא משלם לו, נראה באור שלילי. לכן חננאל אינו משכנע, לא מגיע לו שנעמי תשלם כל-כך ביוקר. ההקרבה שלה היא לשווא! חננאל יצא בעצם לא למטרת כיבוש או תיקון העולם, אלא כשליח אמנות לשם אומנות, אך כאמור אינו משכנע. הוא רק אנטי אלתרמן, או אלתרמן אירוני...אין גם כל קתרזיס בסיום! ואפילו נראה כי חננאל רומז לכוחה של האהבה, אין הוא משכנע. ושוב, אין קתרזיס, כי "שילם מי שלא חטא, ומי שחטא לא שילם", קובע דורמן (עמ' 21 במאמרו).

חננאל הוא אמן שהאל חנן אותו במתת שהיא מעל לכל, ולכן הכל שרוי לו, בבחינת מותר לו להתמסר רק לעצמו, להיות אמן אנוכי, אנוכיות קדושה, אך הוא בעצם מתמסר לא לעצמו, אלא לאותה אמנות  מיוחדת. בכל מקרה הוא התגלמות האנוכיות הגדולה מול התגלמות האידיאה של מסירות הנפש הגדולה של נעמי. היא האוהבת הממשית, הסובלת ממש, והוא אהבתו היא אידיאה מופשטת.

מוטיבים ארכיטיפיים שהתבסס עליהם אלתרמן, הם, למשל: אהובה יושבת בבית והוא מפליג למרחקים...

פושט היד הוא הקבצן שנועד מעולם להיות גם דמות מיסתורית, חידתית: הוא זר, הוא נע ונד, הוא עלול לעורר פחד-מה בעומדו פתאום על סף הדלת, ואינך יודע מיהו באמת, אולי התחפש, אולי הוא מישהו אחר, בן מלך, או שליח לדבר עבירה. הוא גם מציין את מלאך המוות. פושט היד נוטל נשמות, במישור המטאפיזי-אליגורי, והוא נוטל מעות, במישור הריאלי-חברתי-אזרחי. בשביל חננאל הוא הופך לאמרגן הדואג ליחסי ציבור, לתעמולה, לכיבודים ולכסף: "נתתי לך...את התכלית, את היעוד...את השם, את התהילה, את הממון" (עמ' 68). בעזרת הכסף הוא מעביר את קורבנותין לעולם הבא.

דורמן עורך השוואה מעניינת ל"פר גינט". ושוב הוא מגיע למסקנה כי שמו של חננאל הוא אירוני, בבחינת אוי לחנינה-נתינה כזו...חננאל לא נגאל על-ידי אהבת נעמי. קריאתו לנעמי "עמדי, נעמי, עמדי!" נשארת ללא מענה.

גמזו חיים: יש ביצירה בשורה אוניברסלית. הנושא: אהבה גדולה, המועלית קרבן על מזבח הקריירה.

 

ביבליוגרפיה

ברזל הלל, "שירת ארץ-ישראל: שלונסקי, אלתרמן, גולדברג", ספרית פועלים, 2000

ברזל הלל, בין בקתה לפונדק, בספר משוררים על שירה, עקד, 1970

גמזו חיים, ביקורת תיאטרון, מוזיאון תל-אביב לאמנות,1999 

גורפיין רבקה, בקריאה קשובה, "פונדק הרוחות" כחיזיון סינמנטלי, מסדה, 1969

דורמן מנחם, במה, ביקורת התאטרון, סביב הפולמוס "פונדק הרוחות וכנרת כנרת, חוברת 134, 1993

הירשפלד אריאל, אורפיאוס ואורדיקה, משקפיים, גיליון מס' 6, מאי 1989