אקדח טעון געגועים

מאת: חני ברוק, י"א 4

 

עץ שקמה, נטוע בחצר ביתי
מזכיר נופים מילדותי,
הכל חוזר מציאותי,
ומה איתי?

בוהק עכור של יורה חוצפני,
ניתז על עלוות-העליים בגני.
"בחורף קשה" אמר פעם פלוני,
והיכן אני?

ברוח עזה העץ נע ונד,
ואני נזכר בילד אחד.
שעל עץ כמו זה, עלה, לא פחד
נאחז בענף דק ולפתע מעד.

דוק של דמעות כיסה את פניו
הסתכל ברגליו החבולות וידיו
מששו את לחיו הפצועה ופניו
הוא בכה - זה כאב.

זעק לאימו, שתמהר להגיע,
תחבוש את פצעיו, תנחם, תרגיע.
חשה אליו, כאבו בדמה,
חשה כמו היום שיצא מרחמה
וריחמה.

נזכר איך תחת אותו עץ ממש,
נשק לנערה ראשונה בחשש,
ידו בידה, בשערה שגלש,
אהבה לה לחש.

אמו אז ידעה שלנער הפך,
מילד קטן לעלם פרח.
ליבו נתון עתה לנערה,
ותקופת הבחרות לא תשוב חזרה.

כשחבר לנשק, נפל אז בקרב,
העלם השבור מול המוות ניצב.
את הלם השכול בלבו אז כאב,
ובחושבו על העץ כוח שאב.

הנער חזר לצל משפחתו,
לקבל תמיכה כמו בימי ילדותו.
לבכות על כתף-אמו תחת עץ השקמה,
להרגיש שוב כילד המוצא נחמה.

והעץ ברוח מוסיף עוד לנוע,
ואני מביט בו, עורג ותמוה.
הזיכרונות עוד עולים ושוטפים כמבוע,
ומבין אז מדוע.

איך הפארות שמן שמש יונקות,
הם בעצם כמו פיות תינוקות.
כיצד הגזע האיתן, העבות
הוא ממש כמו אמהות ואבות.

משמשים קרקע מוצקה, בטוחה.
קרקע שממנה תפרח משפחה,
ואיך מחלבם, מיזעם ודמם
הופך הילד לעלם - אדם.

הילדים, כעלים,
מעלה מעלה צומחים וגדלים,
מים שואלים עוד מן השורשים,
אך מתחילים לקיים חיים חדשים.

אותו הבוהק העכור אז מציף את עיני
אני עוצמן בחוזקה ונזכר בהוריי.
היורה רועם, כבר חלפו החגים,
ואני כאקדח טעון געגועים.