14.2.04 - 2003-08-12

מוטי שלגי

להיכנע או לא להיכנע למתקרנפים?

על "קרנפים" שנכתב ב 1958 על-ידי יונסקו (1912-1994)

יונסקו כתב מחזות רבים, ביניהם את "הכסאות"(1956).יונסקו שייך לכותבי מחזות האבסורד.

רקע למחזה טרגי-קומי-אבסורדי: יונסקו טען כי בימים שאחרי היטלר עצם הרעיון להציג טרגדיה או קומדיה נראה מוזר ביותר. הוא מצא עולם ללא אלוהים, חסר אמונה, ריק. זה החריד אותו, והוא הרגיש שאינו מבין בעצם את העולם, והוא מבקש שיסבירו לו אותו. מבחינה אומנותית-תאטרונית הוא יצר מין עולם הזוי, עולם של דימויים וחלומות. עולם הרומז לעולם הריאלי. יצירתו היא בין ריאלי ללא ריאלי, כי לדעתו, החיים הם ריאליים ולא ריאליים...מתאר עולם אבסורדי(קומי-טרגי), כי זה מה שרואה מול עיניו, אך כנראה הוא מקוה בסתר ליבו כי הכל ישתנה לטובה למרות הכל...

דברי יונסקו על ההתקרנפות

א. עדות מ 1938 : כח התנועות בעולם, כמו הפשיסטים שהם כמו מפלצות-קרנפים..."כאשר אינך יכול עוד להיות מובן על ידי האנשים הדבקים בדת חדשה, בתורה חדשה בקנרות חדשה, אז נוצר אצלך הרושם, שניצב אתה מול מפלצות – קרנפים, למשל. הם יהרגוך במצפון טהור. ואמנם הראתה לנו ההיסטוריה של רבע המאה האחרונה כי אנשים אשר נתחוללה בהם תמורה זו, לא רק שדומים הם לקרנפים, אלא שנעשים הם לאמיתו של דבר לקרנפים"! (ר' ספר תאטרון האבסורד).

ב. עדות אחרי 1945 . אולי אי אפשר לעמוד מול תופעת ההתקרנפות, ואולי בנקודה זו או אחרת הפשיסטים צודקים? יונסקו הרגיש לפתע בודד ,ושאל: האם אני האחד צודק? אולם למרות הכל, להיות נאצי לא יכול היה בשום אופן! הקרנף פורץ קדימה בכח ברוטלי וזה מה שסחף רבים, אך יונסקו עשה את חשבון הנפש שלו ולא נגרף עם ההמון ( כנראה, הרגשה ותפיסה זו השפיעה על המונולוג של ברנזה בסיום. מ. שלגי). (לקוח מספר המאמרים של חיים גמזו "ביקורת התאטרון).

מקום ההתרחשות: צרפת, נימוס צרפתי 15

זמן: רמז: צריך להילחם, 28 אחרי מלחמת העולם השנייה

המבנה:

3 מערכות

א - מכלת ובית קפה

ב – חדר 2 תמונות: א': משרד ממשלתי ב': חדרו של ז'אן שהשתנה(בסיום ברנזה מנסה לברוח ואז באים עוד קרנפים,93)

ג – חדר חדרו של ברנזה שאינו מרגיש טוב, מפחד מבליטה ב': הסיום...פרידה מדייזי ומונולוג חשוב של ברנזה

מאפייני דרמה מודרנית:

הדמויות- מעמד בורגני. וזעיר בוורגני.

הסגנון: פשוט, נוטה לסלנג: "שטוית במיץ", 90, "אני לא רוצה לשמוע דיבורים כאלה מהפה שלך", 137 , זה אלה הבני-אדם, 137, אנו לא הולכים לריב בגללם, 139, מה זה השפה שלי, 141

עולם: ללא הומניות, ללא ערכים, ללא אהבה: אהבה? חולשה גברית, רגש חולני,138 איך אפשר להשוותה להתקרנפות? 138, המשפחה התפרקה,140, אין אנשים כבר...141

אוירה: טרגית-קומית-אירונית-אבסורדית

הציר העלילתי: התקרנפות: ציבור גדול נכנס למין היסטריה, או פניקה, או אופוריה, ויש בתוך ציבור זה רק איש פשוט אחד שלא מתקרנף.

קרנף

בהמה גסה, מפריסה פרסה. היא גדולה כבדה ומגושמת, עורה עבה מאוד, חסרת שערות כמעט. על גבה אפה קרן או שתיים, עשויה מקרן כנשק מגן או כחפירה באדמה. חיה בביצות באסיה ובאפריקה.

במחזה: בהמה גסה, חיה גדולה, נורא מכוערת

העלילה: הכל בא בהדרגה .

לפתע ביום א' בבוקר(שבת) באים הקרנפים. בהתחלה אחד עם 2 קרניים על האף, אחר כך מתרבים יותר ויותר(7.17. 32, המון, עדר)...ויש רעש מכל הכיוונים(134) ואבק, והרס כללי (,94, 122), נשמעות אנקות(כנראה של אנשים שהפכו זה עתה לקרנפים). ז'אן הוא דוגמא לתהליך ההתקרנפות שבא בשלבים מהירים, ר' בהמשך.

והתוצאות: בהלה: אנשים נבהלים, מלצרית שומטת מגש, צלחת וכוסות.

אלימות: כבר נראה חתול שותת דם (34) ובהמשך: מדרגות מתמוטטות, אנשים עלולים ליפול (אנשי המשרד), מכבי האש באים להציל אותם. בסיום: הבית מזדעזע, טיח נופל: הרגשה של התמוטטות העולם...

מאפייני מחזה פנטסטי – אבסורדי

מחזה פנטסטי

1. הוא מתאר מאורעים בלתי רגילים: א. הופעת פתאומית של קרנפים הרצים באמצע העיר. בהמשך: קרנפים כבר נמצאים בבית 92-93

ב. אדם הופך לקרנף (באף). ובהמשך אשתו קפצה עליו והם רכבו הביתה...69 .

2. היסוס: בהתחלה כולם משתוממים חוץ מברנזה. כולם מגיבים: אה, אוה, אוה, 34. מתחיל ויכוח: האם הופיעו ממש או לא 64, 65, 66? הויכוח מעיד על היסוס מצד התושבים. (ההיסוס חשוב על-פי חוקר הז'אנר הפנטסטי, טודורוב!)

כבר בתחילה מתווכחים ברנזה וזאן. 17-18: לא יאומן, אומר זאן, ואתה לא מופתע, הוא מתקיף את ברנזה, וברנזה טוען, כי הם ברחו מגן חיות, ואז עונה לו זאן כי אין כאן מזמן גן חיות...18

4. מימוש: מימוש ליצר הרע, לרגש האכזרי ולהתנהגות הבלתי אנושית. התנהגות (מופשטת) "הפכה" לממש=חיה! ונבחר דווקא הקרנף, שבעיני יונסקו נחשבה למפלצת( הנאצים נחשבו למפלצות, כך אמר).

הקרנף הוא בעל עור עבה, תוקפן וקהה רגש.

5. סמליות: 1. הקרנפים מסמלים את הגרמנים 2. מנהיגים אחרים ועמים אחרים שכבשו ושלטו בעולם: פרסים, בבלים, רומאים, צרפתים, נפוליון, ועוד. 3. כוחנות לשמה.

6. מיסתורין לחיזוק הפנטסטי: חלום בהקיץ? (64) אולי תופעת טבע? הלצה? תעתועים? משחק? (99)

האבסורד במחזה (כמשקף את דעת יונסקו)

1. הויכוח המתמשך על קרנף בעל קרן אחת או שתיים...

2. כל הזמן מערבבים בין קרנף אסיאתי לבין קרנף אפריקני...41

3. הפילוסוף מתפלסף...47-48 , לפי הסילוגיזם=הקש, הכל כאילו בהיגיון...חתול=בן אדם בגלל 4 רגליים, 24: כלב=חתול, כלב חתול כלב...הפילוסוף יוצא נלעג כשהוא מדגיש שדבריו מהווים תגלית חדשה של הלוגיקה: סוקרטס היה חתול, וחתול הוא כלב ולהיפך...

4. בעיתון יש מדור לחתולים נדרסים, 52, בבחינת נותנים כבוד לחתול המת...

5. כשזאן מדבר נגד המוסר, ברנזה טוען כי אלה דברי שירה, 89

6. אבסורד הוא שדווקא ברנזה המפוזר והשיכור לא מתקרנף, ואילו זאן המסודר והתרבותי מתקרנף! שום דבר צפוי לא מתממש, להיפך. הבלתי צפוי מתממש! הזהו העולם?

יש בו גם מן הפארסה (שיא הקומיות, לפי יונסקו)

א. הקומי במלים:

1-חזרות מכניות (מראות על עדריות): "שכה אחיה"(12,13, 34). "פעמיים קוניאק" (15). "אני לא יכול להרגע" (16, 17).

2-חזרה על דברי השני, כמו במקהלה: הרשית לעצמך( 19), בלתי אפשרי (20).על החתול: "יצור כל 3כך מסכן" חוזרים ביחד, הקשיש, דייזי, המלצרית והפילוסוף, 34

3- ביטויים דו משמעיים: יצאו מעורם-האנשים שהתקרנפו...א. מבחינה פיזית: החליפו את צבע העור לירוק...ב. בהשאלה: ושינו את התנהגותם כליל.

"כולנו בבוץ..." אומר ברנזה, 121

ב. הקומי במצבים:

1. מדברים על תאטרון האוונגרד(=מקדים את זמנו) ,30, ואז שואל זאן: "ראית מחזות של יונסקו" (30). יונסקו מדבר על יונסקו (הוא רואה את הנולד...גאה בעצמו? גם מולייר הזכיר את מולייר ב"החולה המדומה"). הוא כאילו שובר את הקיר הרביעי ופונה לקהל ברמיזה שההקהל לא ישכח שהוא בתאטרון ושהחיים הם בעצם תאטרון ולהיפך...זה המודרני ביונסקו...ההצגה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. בעצם כדאי להזכיר כי על הבמה לא מופיעים קרנפים ממש , אלא רק בצורת ראש קרנף, דבר המחייב את הצופה להרגיש שהוא בהצגה המראה את המציאות בצורה מתוחכמת: רומזת, אך גם מאיימת, ויש בה מן הקומית-הטרגית. (בעצם גם במחזה היווני לא הראו את מות אנטיגונה...)

:

2. שיחה במקביל –לוגיקה, שיחת הפילוסוף והקשיש במקביל לשיחת זאן ובראנזה (25). כל הזמן יש קפיצות בין שני צמדי המשוחחים, אך הביטויים זהים: למשל: "זה מסובך" 27, גם הקשיש וגם ברנזה אומרים:"בשבילי זה קל, ועשה מאמץ..."כך נוצרת הרגשת קרבה, כביכול, בין כולם.

3. ערבוב - ערבוב שוטף(25, 26, 27, כל זוג "גונב" מלים מהזוג השני: בשבילך זה קל, ויש לך כישורים, לא מאוחר, 33

מזכיר את האמצעי הקומי: קוו פרו קוו, כלומר: דבר במקום דבר, אובניסוח אחר: דיבור בשני מישורים, למשל: ב"הקמצן". שניהם מדברים על "היא", אבל האב מדבר וחושב על הקופה, ואילו ולר מדבר וחושב על אליז אהובתו. הצופה יודע על הבלבול, וכך נוצר מצב קומי.

בדרמה המודרנית, הערבוב נועד כדי ליצור אבסורד שהכל בעצם די דומה: כמו שהפילוסוף רוצה ללמד את הקשיש בינה(והיא די שגויה), כך רוצה זאן לחנך את ברנזה (והוא דווקא רוצה שברנזה יהיה ריאליסטי ויצטרף לחוגי מלומדים ואומנים), אך ההקבלה אינה הקבלה כה טובה, וזהו מצב די אבסורדי...

4. מצב אירוני: א. "לעולם לא אעזוב אותך לבד", אומרת דייזי לברנזה, אך בסוף נוטשת אותו.

ב. ברנזה כידוע לא מתקרנף, ולפנינו אירוניה, כי דווקא ברנזה המפוזר והשיכור,המבולבל, התשוש בתחילת המחזה נשאר אדם...עוד קודם אמר לו: אתה מישהו עם 2 קרניים, אתה, 39, אך מתברר כי הוא לא מסוגל להתקרנף!

ומנגד, מי מתקרנף? המסודר ואיש התרבות, מר זאן! (רמז לגרמנים אוהבי התרבות והסדר?)

לסיכום, שתי האירוניות האלה מוכיחות שבחיים מתרחשים דברים הכי לא צפויים, בקיצור: עולם אבסורדי.

תהליך ההתקרנפות – סמל מוחשי-ציורי להתקשחות אנשים, הגרמנים-נאצים, הצטרפות ההמונים לקרנף הראשון שהלך והתרבה.

במשך השנים התקרנפות משמעה תופעה חברתית הולכת ומתרחבת של כניעה לשלטון ושיתוף פעולה איתו.

התהליך החיצוני (דרך זאן)

1. עורו של זאן משתנה לירוק, 83, 81, 87, 88, 90, גבו וחזהו ירוקים, 87

העור הולך ומתקשה, 83, עמיד בפני גשם,85,

2. מגרד לו בגוף, 90

3. העורקים מתנפחים, 83

4. נשימות כבדות, 84, 86

5. הקול נעשה צרוד, 85 80, 85, הקול הוא סממן אנושי חשוב, והנה , אם הקול משתנה, האם הכל לא ישתנה?

6. קשה לו לדבר, 88

7. זאן יורק, כי סתם מתחשק לו, משמיע ברררר, 85, כמו בתרועה, 89,

8. החבורה-בליטה שמעל אפו תפחה, 86; הפכה לקרן, 90

9. מתנהג כמו חיה, 90, שועט, דוהר, מתנשף, 91,

התהליך הפנימי

יש לו אמון בוטרנרים, 83, הוא שונא בני אדם, 84

1. זאן מודה שהוא מסוגל לדרוס אנשים, הם עושים לו גועל נפש, 84

2. זאן: לא נורא כל כך להיות קרנף, 88 יש לו זכות לחיות כמו לבני אדם,

3. זאן: מוסר האדם – נמאס לו, המוסר מתוק מידי, 88 במקומו – הטבע!

4. דווקא בג'ונגל אפשר לחיות, 89, צריך לחזור לשלמות הקדומה

5. ההומניות פשטה את הרגל, 89

6. בוטאר: צריך לצעוד עם הזמן...הוא איבד צורה מרוב שנאה לממונים עליו, 119

התקרנפות ותופעת העדריות (האדם בורח מאחריות אישית...רומז לנאצים, הדבקים במישהו חזק. אם מצטרפים לקבוצה, יש הרגשה של עוצמה ).

רמז מטרים: כולם חוזרים על "שכה אחיה". ואכן, כולם מתקרנפים: גם זאן שהיה אדם מסודר ורציני, "דווקא זאן שהיה היה כה אנושי, לוחם אמיץ של הערכים ההומניים", שואל ברנזה בתמיהה גדולה (99) .

פאפיון, הפילוסוף (בכובעו תקועה קרן, 115) גם בוטאר שכה התנגד לקרנפים, 118). גם בן דוד של דייזי ואשתו מתקרנפים, והקרדינל דה רץ. ודידאר מתחשק לו לאכול עשב (123) ובהמשך הכבאים , כולם, וגם בחו"ל יתקרנפו, ואף אחד כבר לא מתפלא מתופעה 121, אפילו השלטונות עברו לצד הקרנפים, 133

דמותו של ברנזה

בהתחלה חש ריקנות בחייו, עייף, חש בדידות אם כי יש לו חבר טוב זאן ואהובה כבר 25 שנה..

ברנזה טוען כי יש לעקור את הרע מהשורש, 106 לכלוא אותם במכלאות גדולות

הוא נלחם בהתקרנפות: 17, 88, 89, 90, 106

ברנזה: אומר לדייזי שהם יולידו ילדים לא קרנפיים, 136

אבל בסוף, אפילו דייזי אהובתו, 25 שנה, נוטשת אותו לאחר שכבר כולם התקרנפו.

אין סיכוי לאהבה מול ההתקרנפות, לרגע הוא יוצא מכליו, הוא סוטר לה, אבל מייד הוא מתנצל, אך היא כבר בבולמוס ההתקרנפות 137-138, וכשהיא עוזבת הוא עוד מנסה להחזיר אותה, אבל לשווא.

ברנזה - הוא מעין דון קישוט(על כל מה שמשתמע מדמות ספרותית זו), 107, הוא מצפצף על גלילאו שטען שהכל נע (וכולם בסוף הופכים לקרנפים).

ברנזה - הוא אומר לדידאר שחובתו להתנגד להתקרנפות, הוא מבקש ממנו שלא יתקרנף, 125,

הוא : "לא אכנע" 138, "אני אנושי", 140,אני האדם האחרון...הוא האוהב הגדול של האנושות. הוא כאילו לוקח אחריות להיות השריד האחרון, אולי יש תקוה...

(בעצם יש לו בעיה עם השתייה, אך הוא מתרץ אותה כמשקה מחסן...)

השם: דומה למלה בצרפתית דארנגא שמשמעה בצרפתית להפריע, כאילו הוא איש מופרע ושתיין(מפריע למתקרנפים!), אך שמו קשור גם למשמעות אחרת=ליצור מחדש REGENERATE, ואכן, לקראת הסיום הוא רוצה לחזור עם דייזי למצב הראשוני, דהיינו כמו אדם וחוה, למצב בראשתי טהור, כדי להילחם נגד התפוררות הגזע האנושי.

השתייה – לכאורה ההתמכרות לשתייה היא שלילית, אך אולי היא מבטאת את ההליכה שלו נגד הזרם כבר בראשית המחזה, מעין רמז מטרים לעמידה שלו נגד המתקרנפים בהמשך היצירה.

זאן (ר' לעיל)

במערכה ראשונה נראה הגיוני, ריאליסטי, מבקש מברנזה שיפסיק לשתות, שילך למוזיאונים, שהכל תלוי בכח הרצון(ר' בהמשך), תילחם, אומר לחברו,27, אך במערכה השנייה כבר השתנה לגמרי. הוא בעד ההתקרנפות.

הוא תמיד אהב סדר, מה שמזכיר את הגרמנים אוהבי הדיוק והסדר.

כח הרצון מזכיר את הרצון לעוצמה על-פי ניטשה, שהשפיע רבות על התפיסה הנאצית.

דייזי

אשה פקחית. כתבנית, בלונדינית, צעירה. בהתחלה מוכנה להגן על ברנזה,129, מעודדת אותו, "אל תייסר את עצמך ככה, 130, אבל בהמשך אומרת לו: "הבט קדימה ודמיין עולם טוב", אבל די מהר מצטרפת לעדר ואומרת לו: "צריך להבין אותם, לנסות לחיות עימם", 135, הם בסדר , היא טוענת, 137, הם לא מטורפים, (שם).

אחר נטישתה את ברנזה היא משמיעה טענה: האם בכלל קיימת אהבה בעולם. אולי האהבה היא חולשה גברית? אולי חולשה נשית?

מתברר שברגע שהיא מתקרנפת, נעלמים אצלה תכונות אנושיות כמו אהבה והבנה.

פאפיון - המנהל

מודאג שחסר עובד, חושש לנזק במשרד, צריך להמשיך לכשיתאפר המצב,73, חושש לחומר המשרדי שעלול ללכת לאיבוד, 74, בסוף גם התקרנף.

דידאר - סגן הפקיד הראשי

בהתחלה טען כי אין לדאוג מידי: "אם היינו מודאגים בקשר לכל מה שקורה, אי אפשר היה לחיות יותר",104. קודם טען כי אולי ההתקרנפות - זו מחלה שתחלוף, 100. ולא מתים מזה, 101,

אך גם הוא נסחף בתשוקה להיכלל במשפחה העולמית, יותר מאשר לחיות במשפחה ביתית קטנה, 124, הוא ישמיע ביקורת בקרב הקרנפים, בפנים, ולא בחוץ, 124.

בעצם הוא אינו מאמין כי אפשר לפתור את חידת ההתקרנפות, ולכן התקרנף בעצמו.

בוטאר – מורה שפרש

לא מאמין, מנסה להסביר אך לא מסוגל כרגע, 71 , בהמשך: מאשים שהתופעה נגרמה בגלל פרובוקציה, 72, והוא יפתור את התעלומה המזוייפת, 174 יוצא נלעג כשמבקש לוגיקה , אך מגיע ללוגיקה מגוחכת.

בסוף גם התקרנף.

הפילוסוף

מגיע לאבסורד כמו חתול עם רגל אחת אפשרי מצב כזה, 30, ואם מורידים 2 רגליים מתוך 8 רגליים של

השניים, , 30 , אפשר חתול בלי רגליים בכלל, לוגיקה פירושה צדק, 31

הערה

כל דמות משקפת התייחסות אחרת לתופעה.

עקרת הבית

מאלצים אותה לשתות קוניאק כדי לשכוח את אבדן חתולה האהוב כל כך, היה הכל בשבילה, מקטנטתו

הכבאים

הפכו לצבא מאורגן=הנאצים.

המסר והרעיונות

1. האדם הופך לחיה. שום דבר לא עוצר את התהליך! ולרגע נראה כי החיה נראית לרבים כחיה יפה: "הם נראים יפים", 142,(אולי זו אירוניה של יונסקו?), אבל ברנזה בשלו:אין יתרון לבהמה על האדם. לפי ברנזה: "בן אדם נעלה על הקרנף", (124)!

2. מה כוח היחיד מול הרבים: ברנזה שואל: איך אפשר להתקרנף? , 121 , וכל עמדתו בסיום: אני לא אכנע!! ברנזה מסמל את המיעוט נגד הרוב.

הרוב מתחזק מול המיעוט הנחלש. הרוב צודק, כביכול. (מי מצטרף לרוב? מי שאין לו אישיות חזקה).

אבל האם יחזיק ברנזה מעמד?

המחזה מסתיים בשאלה: האם בכל זאת יש תקווה מאחד כמו ברנזה או שהמאבק אבוד?.

3. המחזה רומז לנאצים ותורת ניטשה על הגזע העליון..."הגזענות היא אחד המשגים הגדולים של המאה...אסור להחמיץ שום הזדמנות להוקיע אותה", (53). ואולי הדיבור על אסיאתים ואפריקנים גם הוא רומז לגזענות, 40

4. א. המחזה מתאר תופעה שהיתה או שעלולה להיות (ועלולה להיות יותר חמורה....)

ב. ואולי משקף המחזה חרדה מפני משהו איום העומד להתחולל בעולמנו, משהו שעוד לא קרה לנו, משהו בלתי ידוע, או משהו שאינו נשלט על-ידינו, והוא עלול לפרוץ בכל רגע, ואם יפרוץ, הוא עלול לשבש את חיינו, כמו להרוס אהבה בין שני אוהבים או להרוס יחסי רעות בין שני ידידים ועוד.

5. יש התייחסויות לתאוריית האבסורד על תפיסת החיים: האם החיים הם חלום, שואל ברנזה? חלום הריהו ללא משמעות מוגדרת? או: חלום מונע על-ידי דחפים לא מודעים.

6. . ואולי מעבר לאבסורד אין אבסורד..? לפי קאמי, מגדולי מגדירי האבסורד, צריך לדעת כי אנו חיים בעולם של אבסורד, ואם ידיעה זו יש לך שתי אפשרוית: או להתאבד או להאבק ולמרוד (נגד כל העולם, מה שעושה ברנזה!), והמרד הוא החרות שלך בעולם אבסורדי, ועצם המאבק נותן הרגשה מסויימת של אושר! (ר' "המיתוס של סיזיפוס" מאת קאמי). לפי קאמי איפוא ברנזה עם כל הקושי ירגיש שיש לו מטרה: להילחם אפילו לבד, ויש לו יעוד: להוכיח לכולם את טעותם. אולי מאחד כזה(שהוא סמל למעטים) תבוא בכל זאת גאולה לעולם?

7. רמיזה לפילוסוף דקרט: "אני חושב, משמע אני קיים". "אני קיים?", שואל ברנזה, 25, ועונה לו זאן: "אינך קיים כי אינך חושב"...כלומר: צריך לחשוב! יש להדגיש כי ברנזה מטיל ספק במחשבה ובחיים רק בתחילת המחזה. בסיומו הוא כבר חוזר בגדול(!) להבנת כוחה של המחשבה ולחשיבותם של החיים מול אלה שהתקרנפו ועזבו את האנושיות ואת החיים, בעצם!

שאלות

1. מדוע מצטרפים אנשים לתנועות כוחניות?
2. מה כוחו של היחיד מול הכלל, לפי המחזה?
3. אחד המבקרים קבע: סיום המחזה אינו בעל מסר פשוט. המחזה מבטא את האבסורדיות שבמרד, ואת האבסורדיות שבקונפורמיזם, ואת הטרגדיה של האינדוידואליסט שאינו יכול להתחבר אל ההמון המאושר של אנשים רגישים פחות ממנו. הבא דוגמאות לכל קביעה שבפרשנות זו.

4. ציין מספר מצבים מעוררי אימה במחזה, כמו רצון הדריסה של זאן את ברנזה.