מוטי שלגי

כתב כ 300 סיפורים קצרים על נושאים שונים (בעיקר על אהבה) ו 7 רומנים במשך 12 שנה בלבד.

רקע – תקופת נפוליון ה -3 חשיבות מעמדית, חגיגות ומסיבות של החברה הבוגנית(מעמד בינוני), חשיבות החיצוניות.

פתיחה – הצגת הדמויות והבעיה (של גב' ליזל), משפט מפתח: טעות של גורל

מפנים – איבוד המחרוזת, האמת על שווויה, החזרת המחרוזת, הזדקנות גב' ליזל

שיא – הפגישה עם גב' פורסטייר והגילוי הפואנטי= המחרוזת היתה מזוייפת.

המשפט: "היא נולדה כמו בטעות של גורל" מוביל את כל הסיפור. מתילדה אחוזה בגורלה. היא טועה בהערכת ערכה של המחרוזת, משלמת על כך ביוקר, אך משיבה מלחמה לגורל האכזר בעבודה קשה, ובעצם מנצחת אותו. לניצחון הזה אין רמז בפתיחה, לכן אפשר לומר על פי תפיסת ע. עוז, כי החוזה בין הסופר לקורא הופר... הסופר הצליח להפתיע. גם גב' פורסטייר נזכרת בפתיחה. שתיהן למדו במנזר, אך מתילדה לא סבלה אותה. מדוע? או בגלל אופייה או בגלל עושרה. הסיפור מדגיש "ידידה עשירה היתה לה", וקרוב לודאי כי העושר של גב' פורסטייר מול העוני שלה גרם למתילדה צער ומצוקה רבה.

הדמויות

מר ליזל: מכיר היטב את הרגשת אשתו ותסכולה. הוא שמח על ההזדמנות שניתנת להם להשתתף בנשף. הוא טוב לב. הוא מקריב למען אשתו את כל החיסכון שחסך כדי לקנות רובה. הוא אינו מתלונן אף פעם. עובד קשה כדי לפרוע את החוב הגדול. לא מאשים לרגע את אשתו.

גב' ליזל: שילמה ביוקר על אשליותיה. אך יש לה כבוד עצמי, ויודעת לעבוד כשצריך. היא היתה יכולה לבקש רחמים מגב' פורסטייר. אולם בהחלט היא לא תעשה כך, במיוחד אם מצויין בפתיחה כי זו גרמה לה צער רב בעבר. אולם אם כך, מדוע בכלל ביקשה לשאול ממנה מחרוזת? זו נקודת התורפה שלה. אולם היא מתעלה על עצמה כאשר היא מחליטה לא לברוח מהמציאות המרה (אבדן המחרוזת), ולא לבקש, חלילה, התחשבות, רחמים וויתור כלשהו מגב' פורסטייר, אלא לעבוד קשה כדי להחזיר מחרוזת יקרה. ואכן, לאחר ששילמה את חובותיה על המחרוזת היא גאה ומאושרת. היא מרגישה עכשיו כשייכת לחברה הגבוהה. ואז אפשר לטעון כי היא לא השתנתה, כלומר היא דמות שטוחה, על-פי מונחי הספרות. אולם נראה כי הרצון החזק שלה להחזיר את המחרוזת מעיד עליה כי למדה לקח, חזרה למציאות, התבגרה (האם חלמה על נשפים מפוארים?), ואז אפשר לראות אותה בשתי צורות: עד איבוד המחרוזת ולאחריה. נדמה כי אלו "שתי" דמויות שונות. במונחי הספרות אפשר לדבר על דמות עגולה.

זאת ועוד. אפשר לטעון כי מתילדה מצטיירת כטיפוס נאיבי. במיוחד ברגע שבו היא עוד חושבת, ברגע שהיא מחזירה את המחרוזת האמיתית (זו ששווה הרבה כסף), כי לו גב' פורסטייר היתה פותחת את הקופסה, אז היתה חושבת אותה לגנבת! עד כדי כך היא נאיבית שהיא פוחדת שאפילו מחרוזת מקבילה בערכה למקורית לא תספק את גב' פורסטייר.

עד אבדן המחרוזת היא מתעלמת מגדולת רוחו של בעלה, אבל מרגע זה הם עושים הכל ביחד. הם עובדים קשה ביותר. יש להם משימה משותפת. זה כנראה קירב אותה אליו. הפך אותה לריאליסטית ולא רוטנת, מה שהיה בעלה תמיד.

גב' פורסטייר: עשירה אבל יש לה באוסף גם מחרוזת מזוייפת. זה מוצדק? אולי כך היה נהוג בזמנים ההם. בכל מקרה, בגלל מחרוזת מזוייפת זו סבלה מתילדה 10 שנים. כדאי לציין כי שלוש פגישות יש בין שתי החברות. בשתיים הראשונות לא גילתה גב' פורסטייר את האמת לחברתה. בפגישה הראשונה נתנה כאילו צ'אנס: מתילדה תבחר במה שתבחר, ויהיה מה שיהיה. בפגישה השנייה, בעת ההחזרה, היא כועסת על האיחור שבהחזרה! בפגישה הזו היא אינה פותחת כלל את הקופסה. כאשר נפרדה מגב' ליזל, האם לא פתחה את הקופסה לראות איזו מחרוזת הוחזרה? ככל הנראה פתחה גם פתחה, אבל לא היה לה אומץ להתקשר לגב' ליזל ולהתנצל! ורק בפגישה השלישית ( לאחר 10 שנים!) היא מגלה למתילדה את האמת, ודווקא כשמתילדה נראית זקנה. האין זו חוסר רגישות? האם לא חשבה שהיא תפגע בה עמוקות? הדבר מעלה חשד כי היא לא היתה בעצם חברה טובה של מתילדה, כלל וכלל לא. ר' בהרחבה בהמשך, בסוג הסיפור.

מטאפורה: בנשף חייתה גב' ליזל ב"ענן של אושר", ואכן, ענן זה התפזר די מהר.

שושנים – מר ליזל מציע לאשתו לענוד שתיים שלוש שושנים נהדרות על שמלתה. הללו יכולים לסמל ערכים כמו יופי אמיתי פשוט וטבעי, אך אשתו דוחה את הצעתו ובוחרת דווקא בקישוט חיצוני.

שמלה – השמלה המפוארת, שעולה 400 פראנק, מעידה על השתייכות כביכול למעמד הגבוה שהיא כה חפצה להשתייך אליו.

מעיל – מעיל פשוט לובשת גב' ליזל לאחר הנשף (המעיל הזה מכסה את השמלה המפוארת). המעיל הפשוט מסמל את חזרתה למציאות האפורה שלה (המעיל הוא פרט מיטונימי, כלומר: חפץ המעיד על בעליו).

הילד – לגב' פורסטייר יש ילד. הילד ממחיש את ההחמצה של גב' ליזל. לה אין ילדים!

רחוב דה מרטייר – משמעותו: רחוב הקדושים המעונים (גם בסיפור "תכשיטים" זהו שם הרחוב של הגיבורה). הזוג ליזל - מה שאירע להם – האם זה הופך אותם ל"קדוש מעונה"?

מוטיב ראשי: הגורל, או נכון יותר: "טעות של גורל" מופיע כרמז מקדים בפתיחה והופך למצב אירוני מתמשך!

נפרט: א. בתחילה סבלה מתילדה נפשית מעוני מסויים, אך בהמשך סבלה פיזית בעבודת הפרך כדי לשלם ולכסות את דמי המחרוזת. ב. אולם מתברר כי המחרוזת היתה מזוייפת. ג. מתברר כי עבדה לשווא. ד. תמיד דמיינה כי חייתה בטעות של גורל, ולמרבה האירוניה, זה מה שקרה! ה. מתי סבלה גב' ליזל יותר: לפני איבוד המחרוזת (נפשית) או לאחר האיבוד והעבודה (נפשית ופיזית)?

ניגודים:

א.דירה פשוטה מול דירת חלומות (שבדמיונה של גב' ליזל)

ב. מר ליזל מול אשתו: הוא מרוצה מחייו לעומת אשתו המתלוננת על מר גורלה.

ג. לאחר עשר שנים - גב' פורסטייר מול גב' ליזל. האחת צעירה, יפה וחיננית מול השנייה שהזדקנה

ושערותיה מרופטות וידיה אדומות ממלאכה. לאחת יש ילד, שנייה – לא.

ד. בסיום הסיפור: הגשת שמחה, אושר תמים וגאוה של מתילדה מול הבעת השתתפות בצער (אם כי בעיון נוסף הדברים שוב יכולים להתהפך, ועל כך בהמשך).

ה. הניגודים השונים יוצרים את האירוניה הרבה המצויה בסיפור. האירוניה מתבטאת בהיפוך ציפיות, בהיפוך מצבים צפויים. בעצם הפואנטה היא גילוי האמת שנסתרה מהגיבורים עד לרגע האחרון. (נרחיב עניין זה בסעיף סוג הסיפור).

"כמה מוזרים הם החיים וכמה הפכפכים! מה מעט דרוש כדי להרוס או לגאול!" (בתרגום אחר: מה מעט דרוש להביא אדם לאבדון או לישועה").

שם הסיפור: המחרוזת, בתרגום אחר: ענק היהלומים. לאמיתו של דבר, המחרוזת הזו היתה מזוייפת, אבל מתילדה הפכה אותה לאמיתית! לפנינו אירוניה, ובהמשך נחשוף עוד כמה אירוניות!

סוג הסיפור – סיפור פואנטה, ופואנטה כפולה א. פואנטה ראשונה - מחזקת מהי הפואנטה הראשונה? הגילוי כי המחרוזת היתה מזוייפת. בגילוי זה ישנה אירוניה כואבת, כי מתברר כי כל המאמץ של בני הזוג היה לשווא. רמז מוקדם לפואנטה זו מופיע כבר בפתיחה. מצויין כי גב' ליזל "נולדה כמו בטעותו של גורל", ואכן, בגלל טעות בערכה של המחרוזת היא סבלה 10 שנים! אפשר לומר, כי היתה כאן טעות גורלית. ישנו רמז מטרים נוסף: עצם נתינת אפשרות הבחירה על-ידי גב' פורסטייר. ורמז מטרים נוסף: הסוחר טוען כי לא הוא מכר מחרוזת כזו. לפיכך מתברר כי כל תפיסתה של גב' ליזל היתה מזוייפת. לפנינו אפוא פואנטה מחזקת, דהיינו מחזקת את התפיסה שהלכה ונרקמה במשך הסיפור, דהיינו שכל חייה הם דמיון שווא. ויפה מסכמת טלי יניב: "המחרוזת היתה רק סימפטום לחייה המזוייפים של מתילדה". ב. פואנטה שנייה – נוספת-מהפכת אולם אפשר לציין כי הפואנטה מצויה בנקודה אחרת. אמנם כואבת בודאי לגב' ליזל העובדה שהמחרוזת היתה מזוייפת, אולם היא עצמה מתילדה בעצם לא היתה מזוייפת. היא לא התחמקה מלעבוד קשה ולהחזיר מחרוזת אמיתית! נכון שעד אבדן המחרזת היא שגתה בדמיונות, אך מרגע גילוי ערכה של המחרוזת היא מתנהגת באחריות, במלוא אנושיות אמיתית, היא לא תברח מהאמת, ותהיה כואבת ביותר. היא לא תזייף! אם הגורל המר לה את חייה (איבוד המחרוזת), היא תילחם בו. והיא מנצחת. היא מחזירה מחרוזת אמיתית! או אז אנו עוברים לדמות המזוייפת של הסיפור. מי אם לא גב' פורסטייר היא זו? האם לא ידעה כי המחרוזת שהיא משאילה לגב' ליזל היא מזוייפת? היא התנהגה בצביעות. "תבחרי", היא אומרת לחברתה. האם לא יכלה להזהיר את חברתה כי המחרוזת מזוייפת? קרוב לודאי כי גב' ליזל היתה מסרבת, ואז גב' פורסטייר היתה נאלצת להשאיל לה מחרוזת אמיתית! מדוע לא ביקשה גב' פורסטייר ערבון כלשהו עבור המחרוזת? כמובן, על דבר מזוייף אין צורך בערבון...ועצם העובדה כי לחברה משאילים מחרוזת מזוייפת! אולי הרשתה לעצמה להשאיל מחרוזת מזוייפת לאשה ממעמד נמוך משלה... ברגע גילוי האמת, היא עוד מכנה את גב' ליזל "הוי מסכנה שלי". האם אומרת זאת מרחמים וצער אמיתי או מזלזול מסויים? על-פי התנהגותה בשתי הפגישות הקודמות (ר' בסעיף ניתוח הדמויות) דומה כי האמירה שלה מעידה על זלזול ולגלוג לגב' ליזל. בסיום זה מתברר איפוא מיהי הדמות הצבועה והמזוייפת בסיפור. במלים אחרות: לפנינו פואנטה מהפכת לחלוטין. במשך כל הסיפור לא העלינו חשד כלשהו לגבי גב' פורסטייר.אולם קטע הסיום מציג אותה לא רק כבעלת מחרוזת מזוייפת, אלא כגברת מזוייפת!

[1] . קיימת הבחנה בין שני סוגי פואנטה: מחזקת, כלומר מחזקת את התפיסה שמתגבשת כלפי הדמות (יות) בסיפור, ופואנטה נוספת-מהפכת, כלומר משנה לחלוטין את יחסנו אל הדמות (יות) בסיפור בשל הגילוי הפואנטי.

[2] . ר' טלי יניב, עמ' 25.

[3] . בן-עמי פיינגולד,קובע במפורש כי היא ידעה מה שאנו הקוראים וגב' ליזל לא ידענו, שהמחרוזת מזוייפת! ר' עמ' 70.

תפיסה דומה מציגה מירה נסתר במאמרה. היא שואלת: "האם אנו הקוראים מסוגלים להעריך את האומץ של מי שהיתה יפהפיה, ועתה היא בלה ומוזנחת, לגשת אל מי שהכירה אז? האם אנו מבינים כמה שלמות פנימית וגדלות נפש צריכה אשה כדי לנהוג כך? מתילדה אינה בושה בעצמה, אינה בושה באמת, ולכן היא יכולה לקבל את האמת." ר' עמ' 152

הרעיונות

1. מזוייף-אמיתי: מה שנראה אמיתי (המחרוזת שהשאילה גב' פורסטייר), היה בעצם מזוייף. מה שנראה מזוייף (עולמה של גב' ליזל) הופך בנסיבות החיים לאמיתי (גב' ליזל). ( ר' דבר דומה בדיוק ב"תכשיטים"). החברה הבורגנית (הגבוהה) מזלזלת בחברה הזעיר בורגנית (הנמוכה ממנה).

2. הסתפקות במועט: תסתפק במה שיש לך, ואם לאו, אתה עלול לאבד כמעט הכל.

3. אין ביטחון: הכל יכול ללכת לאיבוד ברגע קט...

4. השפעת הכלל: היחיד, אל תושפע מהכלל, במיוחד לא מחברה מזוייפת.

5. האמת: כוחה של האמת, היא מאחרת לפעמים, אך מגיעה!

6. החמצה: 10 שנים הלכו לאיבוד. היתה יכולה ללדת ילד לולא השתעבדה להתחייבות להחזיר מחרוזת אמיתית.

7.עוד אירוניות – א. דווקא המחרוזת הכי יפה היתה מזוייפת!

ב. בעצם בגלל שמחרוזת לא נקנתה אצל הסוחר שמכר את הקופסה העריכה מתילדה את שווי המחרוזת לפי זכרונה, ובחרה מחרוזת שנראתה בדיוק כמו המחרוזת שאבדה. אבל רק נראתה כך...

הערה – עוד על גב' פורסטייר

מדוע קנתה גב' פורסטייר קופסה בחנות אחת ומחרוזת בחנות אחרת? האם מהעובדה, שהקופסה היתה אמיתית (הרי המוכר לא טען כי היא מזוייפת, חלילה), אבל המחרוזת ששמה בתוכה היתה מזוייפת, לא נובע כי גב' פורסטייר אכן מזוייפת? בחוץ נוצצת, אבל בפנים – מזוייפת?

אולי לא היה לה די כסף כדי לרכוש מחרוזת יקרה כל-כך ולכן נאלצה לקנות מחרוזת מזוייפת?! אולי גם היא לא היתה כל-כך עשירה, וגם היא שגתה בדמיונות? ולעיתים אולי הלכה לנשפים במחרוזת מזוייפת?

2 הערות על איבוד המחרוזת

א. חוכמת הסיפור-הספרות

אולי איבוד המחרוזת הוא העמדת מתילדה בניסיון?

ב. מתחום הפסיכולוגיה

שאלות

1. איך תגיב, לדעתכם, מתילדה לדברי גב' פורסטייר? באדישות או בכעס וחימה?

3. איזה משפט נחרת בזכרונכם מהסיפור?

4. חולשה וכוח בדמותה של גב' ליזל. פרטו והסבירו.

5. מה בסיפור אקטואלי למציאות ימינו?

6. באיזה הקשר מוזכרת גב' פורסטייר כבר בפתיחה? האם פרט זה משמעותי בהמשך הסיפור?

7. מלא את פערי המידע שהוזכרו לעיל.

ביבליוגרפיה

פינגולד בן-עמי, הוראת הסיפור הקצר, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב, 1989

מגוון, לכיתה ט', מדריך למורה, תל, ירושלים, תשנ"ה 114- 119

נסתר מירה, סוד הקסם הזעיר בורגני, או: המחרוזת כסיפור גאולה, עלון למורה מס' 16, עמ'151-152

יפה, א. ב. מקבילות בסיפור המודרני, על גי דה מופאסאן, עמ' 21-32

ברק אביבה, ערירותו הנוראה של הלב, מעריב, 15.10.1999, על קובץ הסיפורים "השםכאן" של מופאסאן בהוצאת הספרייה החדשה, 1999

עלי ספרות, מירה לוינגר, ברכה אביקסיס מודן, 1993, עמ' 88-95

יניב טלי, תשובות לסיפור על-פי השאלות המופיעות ב"עלי ספרות", עמ' 23-25

גולדברג לאה, אומנות הסיפור, ספריית פועלים, תשכ"ז, עמ' 136-

גבולות הפנטסטי או המת החי על "המתה" מאת מופאסן

איך נסביר את האירוע הפלאי של תחיית המתים בסיפור? כנראה, הציקה לו השאלה כיצד נפטרה פתאום, אך לא אמר אותה בקול רם. ייתכן, כי רק לכאורה הגיע לבית הקברות כדי להיות עימה, ובעצם רצה כאילו לדבר עימה. אך כדרכו של מופאסאן, האירוע הופך לאירוניה של הגורל, כי בביקור הזה בבית הקברות נתגלתה לו האמת המרה, כי אהובתו הגדולה בגדה בו! אמת זו היא גם הפואנטה של הסיפור.

פואנטה נוספת ולא מחזקת, כי כלל לא ציפינו כי ידובר בבגידה! אין גם שום רמז חבוי בקריאה הראשונה!

אבל הגילוי נעשה בדרך פנטסטית ביותר: המת קם ממותו וכותב מחדש את הכתוב על המצבה.( ובכתוב החדש נמצאת האמת המרה.) אולם כדי להכין את הגילוי האישי יוצר מופאסאן אירוע פנטסטי גדול יותר? כל המתים משנים את הכתוב על המצבות. מתברר כי כולם צבועים ושקרנים. אין ספק, כי זו ראייה פסימית של החיים, אך אפשר שזו דעת הסופר, וכדאי לבדוק גם בשאר סיפוריו. בכל מקרה, אחר שכולם שינו את הנאמר עליהם, קמה האהובה המתה ואמרה את דברה. זאת אומרת, היא אינה שונה מאחרים. על רקע השקר הכללי, מתברר כי זה "טבעי" כי גם היא שיקרה. האם היה המחזה הפנטסטי הזה בדמיונו של הגיבור? כנראה שכן. הפנטסטי מצלם את צפונות הנפש. מה שהיה חבוי אי שם בנפש, פורץ החוצה בעוצמה בעולם הריאליסטי-פנטסטי. ושוב, אותה הליכה תמימה לבית הקברות מתברר כגורלית.

סדר ההתרחשויות הפנטסטיות: נשים לב שהגילוי בא אחרי הגילויים של שאר המתים. האם אפשר היה לשנות את הסדר? הגילוי ואחר כך שאר המתים משנים. במקרה כזה היינו אומרים שזה חיזוק לאירוע הפלאי, אבל הסדר כידוע הוא : קודם כל המתים קמים לתחייה ורק לאחריהם קמה המתה, ועם הגילוי שלה מסתיים הסיפור. ואין מה להוסיף נוכח הפואנטה המפתיעה ביותר הזו! זה גם יפה כשלעצמו, לסיים בפואנטה.

שם הסיפור: המתה. אינו אומר דבר, אלא רק יוצר סקרנות. אבל בסיום מתברר כי המתה אמרה המון במשפט אחד!

הנושא: אהבה, אהבה עזה אך הגיבור אינו מתאר הרבה, כי פשוט אין צורך. הייתה התאהבות ואהבה מהירים וזהו! אבל מול אהבתו הגדולה מתברר כי לא הייתה אהבה מצד האשה. היא הסתירה את עובדת הבגידה שלה. עד לרגע מסויים. כי האמת יוצאת לאור גם אחרי המוות. הוא כל-כך נפגע, עד כדי איבוד ההכרה.

היחס לנשים – בולט היחס ה די שלילי של הסופר לנשים. גם בסיפור "תכשיטים מזוייפים" וגם ב"ווידוי" (בקובץ אהבות) מתאר הסופר נשים בוגדניות.

אסופית-יתומה – בתולה זקנה – אהבה נכזבת כאילו נדוש אך תלוי איך מספרים

למה לא ראו אותה קודם? היא רהיט? ע' 147, זו השאלה המרכזית

המיוחד בסיפור – גילוי מאוחר של האהבה לעלמה פרל. ארבעים שנה לא אמר זאת איש במפורש. הסיפור מתאר אהבה חנוקה של שנטאל ליתומה המיוחדת ומנגד שנאה לאשתו. למה לא נשא את העלמה לאשה? האם משום היותה יתומה ומשרתת? ממעמד נמוך? גם לא ידוע אם היא אהבה אותו. היא מחניקה כל רגש. גם כלפי המספר שבחר בה כמלכה בערב ההווה של הסיפור. ובסוף הערב לנוכח מה שהוא מגלה לה כי שנטאל אהב אותה, היא מתעלפת. הצניחה שלה מקבילה לבכי הגדול שלו.

המספר עם שנטאל הוא עורר בו את החבוי בו. בסוף קצת מהסס אם עשה טוב או מפיח תקווה

אולי היא "נולדה" כדי להראות שתמיד יש לאדם תשוקה למשהו אקסוטי אך רחוק ממנו אם כי היא די קרובה פה...היא קיימת כאילו רק בדמיונו...לכן בעצם לא נשא אותה לאשה כי בממש לא קיימת...

המספר התאהב בה וכאילו רק הערב בחר בה... הרי אינו נשוי ואם נשוי אז גם מושכת.. האם הגילוי של האהבה מכוון גם אליו?

[1] .נעזרנו בסעיף זה במאמר מאתר האינטרנט. בעצם סמלים אלה הם מיטוניות, כלומר פרטים מייצגים.

[2] . קיימת הבחנה בין שני סוגי פואנטה: מחזקת, כלומר מחזקת את התפיסה שמתגבשת כלפי הדמות (יות) בסיפור, ופואנטה נוספת-מהפכת, כלומר משנה לחלוטין את יחסנו אל הדמות (יות) בסיפור בשל הגילוי הפואנטי.

[3] . ר' טלי יניב, עמ' 25.

[4] . בן-עמי פיינגולד,קובע במפורש כי היא ידעה מה שאנו הקוראים וגב' ליזל לא ידענו, שהמחרוזת מזוייפת! ר' עמ' 70.

על יצירת גי. דה. מופאסאן