התמודדות עם המוות בסיפור

אחד הנושאים המרכזיים בסיפור הוא הנושא האוניברסלי של התמודדות עם המוות. בהווה המספרת מתמודדת עם משהו מציק ובלתי פתיר בעברה, מות אימה, וזאת באמצעות מות האישה בלבן.

במהלך הסיפור ישנה חזרה על המלה 'הלכה', שבה משתמש סבה של המספרת באמרו על האם 'היא לא מתה, היא רק הלכה'. הפועל 'הלך' חוזר פעמים רבות גם בתיאוריו של הכלב 'הוא הלך מת'.

עצם המרת המלה 'מתה' במלה 'הלכה' גרמה לכך שהמספרת הדחיקה את העובדה שהאם מתה. ההדחקה יצרה חור שחור, שהוא קולט ובולע מצוקות ואיננו פולט. בהיותה עדה למותה הפתאומי של האישה בלבן, הפולטת אנחה רפה של כאב, מתעורר במספרת הזיכרון של מות אמה 'היא נאנחה אנחה רפה אחת' ביום שטוף אור. סמל החלונות הסגורים – ביטוי לדפוס המשפחתי של סגירת החוויה פנימה. כך גם "החורים השחורים קולטי המצוקות".

מצוקת האבל, שבעטיה של ההדחקה הובלעה כבחור שחור, פורצת כעבור שנים, כשהיא עדה למוות הפתאומי של האישה בלבן. מות האישה בלבן, שעורר את ההיזכרות במות האם, היה הנקודה בה נפרצו חומות ההדחקה.

יש חשיבות רבה לתמיכה של הסביבה בהתמודדות עם המוות. הסיפור מציג את הסבא כמי שלא נתן דעתו על אבלה של נכדתו. הוא העדיף להציג את מות האם באופן הבא: "היא לא מתה. היא רק הלכה". הוא בוכה מחוץ לבית. האב גם הוא לא מהווה דוגמה טובה לבתו בהתמודדות עם המוות, הוא שותק. השורש ה.ל.ך בהקשר זה מרמז לגבי הבת על תחושה של נטישה כואבת, כעס, הלכה כאילו מרצונה. שבוע האבל "השבעה" היה מקוצר בגלל החג: "יום ראשון יום אחרון ותוקעים בשופר". היה זה מוות פתאומי, שניסו להעלימו מהילדה התוהה והנבוכה, ולא היה אבל נכון, המאפשר להתמודד עם האובדן, לפתוח את הכאב, להפיג את הכעס ולרכך את הפחד מהמוות. 

על רקע זה אנו מבינים את ההתנהגות המוזרה של הגיבורה ששלוש פעמים במהלך השבת חוזרת לבית החולים לבקר את האישה בלבן, גם אחרי מותה. ברור מהו הכוח המכוון את דרכה לשם. היא חוזרת לשם על מנת להיפרד פרידה מאוחרת מאמה.

יש תחושה של סגירת מעגל, של שחרור .

קיים גם יסוד פסיכולוגי בחזרה שלה לבית החולים . ייתכן שתחושת אשמה וייסורי מצפון על כך שעמדה מן הצד ולא נחלצה להושיע את האישה בלבן גורמים לה לשוב לבית החולים , אך השיבה שלה היא שיבה מאוחרת. הגברת בלבן מתה.

המספרת, הנמשכת לגורל האישה ולפענוח זהותה חווה יומיים של זיכרונות ואפיזודות, הנקרים בדרכה הרגשית. חוויות אלה קשורות באופן סמוי וגלוי אל מות אימה, סיפור בלתי פתור, שהתרחש לפני שנים, כשהמספרת הייתה ילדה. האם וזיכרון מותה מופיעים במפורש לקראת סוף הסיפור. המספרת חוזרת דרך השדרה.היא נזכרת בדברי אמה: "אין צורך לפחד מהמתים.....אין מה לפחד מהמציבות". בשלב זה המספרת קרובה לעמוד מול מות אמה פנים אל פנים. דברי האם הופכים לה למעין שכנוע עצמי, כוח לעמוד מול החוויה האישית שלה, לאחר שעשתה את התהליך דרך המתים האחרים.

כאשר המספרת פותחת את הטלוויזיה היא שומעת ידיעות רבות ביניהן על שחרור האסירים בפיליפינים. השחרור עצמו אינו מתואר, אבל עצם הזכרתו קשורה לשחרור, כולל שחרור רגשות ולא כליאתם.

חשוב ונוגע ללב הוא הסיפור על לוויית החייל שנהרג בלבנון. לוויה קשה וקורעת לב, התפרצות אדירה של כאבה של האם, הצועקת, מניפה ידיה, כורעת לאדמה ואוכלת ממנה. הרב אומר :"קדוש קדוש" ו"אל מלא רחמים". כשהמספרת רואה במהדורת החדשות בטלוויזיה את האם השכולה הקורעת את ידיה מעצמה מתעוררת בה התובנה שכך צריך להתאבל, ואין לכסות על הכאב באמירת 'קדוש קדוש', כפי שעושה בלוויה הרב שעיניו מכוסות במשקפי שמש גדולים, וכפי שעשה סבה בתגובתו למות אמה. כשהמספרת רואה בטלוויזיה את הלוויה של החיל היא נזכרת בפול צלאן ומעלה סברה תמוהה: 'השוטרים בפאריז ודאי קללו כשמצאו את גופתו צפה על פני הסינה'. סברה זו, שהשוטרים כעסו על פול צלאן שהתאבד (כלומר, החליט לנטוש את החיים), אינה אלא השלכה של תגובת הכעס של המספרת כילדה על אמה ש'הלכה', לדברי הסב, כלומר – נעלמה מרצונה, נטשה.

אפיזודה אחרת – ברדיו היא שומעת שבפורטוגל קישטו את העיר בעשרות אלפי פרחים של נייר. פרחי הנייר קשורים לנושא המוות בסיפור. נשות הימאים באותה עיר נהגו יום אחד בשנה לערוך טקס זיכרון זה לזכר הבעלים שלא חזרו. כך נתנו ביטוי למצוקותיהם, וכך צריך, לפי התובנה החדשה של המספרת.

המספרת עוברת תחנה ונקלעת להרצאה על כתמי השמש. כתמי השמש הם תופעות וולקאניות טבעיות שחלות על השמש ומאפשרות פליטת אנרגיה. לפי דברי המרצה ברדיו, הייתה תקופה של שבעים שנה בלי כתמי שמש, כלומר, ללא פליטת אנרגיה.

המספרת כועסת ומכבה את הרדיו. כיצד ניתן להסביר את התגובה הרגשית החזקה הזאת? במהלך הסיפור היא עוברת מעין שינוי – מהדחקה רבת שנים, לצורך עז לפרוק את המעמסה הרגשית ולפולטה. לכן היא כועסת בשומעה, ששבעים שנה לא הייתה פליטת אנרגיה.

גם הכלב, כמובן, מתקשר לנושא המוות. הוא מתאבל על מות בעליו ונותן ביטוי לצערו. כך גם המספרת הייתה רוצה להתאבל.

מות האם הולך אחריה לנצח, אך שחרור ההדחקה פותח בכל זאת דרך להמשך החיים, כפי שמסתבר מסיום הסיפור, שבו מדומים העצים לראשי קוץ לבנים. הזיכרון של המוות הלבן מכאיב כקוץ, אך בכל זאת תלוי מעל העצים שביל לבן צר להמשך החיים.

החיים נמשכים גם לאחר מותם של אנשים קרובים.

התמודדות עם המוות היא חלק מהחיים. יש לעשותה בתהליך טבעי של קבלה והכרה. הכחשת המוות הופכת להיות מעמסה רגשית, שלבסוף מתפרצת באופנים קשים.

ההתעניינות האובססיבית של המספרת במות האישה הזרה היא מעין עיבוד מאוחר של האבל על מות האם. זוהי הזדמנות רגשית להיזכר באם, בחייה, בדבריה ובמותה ולחזור להתאבל עליה. אמנם גורל האישה בלבן אינו פותר את תעלומת מות האם אבל הוא מקרב את המספרת לחוויות העבר שנדחקו, כנראה, בגלל גילה הצעיר ובהשפעת המשפחה. המפגש עם מוות דומה מאפשר לבת התמודדות מחודשת ופרידה מאוחרת מאימה ואולי סגירת מעגל.

נערך ע"י ויניש חן, י"ב 5