תורפסב םיחנומ ןולימ

יפ-לע חתפתיו ךלי ןולימה .תורפסב םיחנומל יקלח ןולימ םכינפל
תועמשמ לע עדימב םיניינועמ ויהיש ,םידימלת .דימלתה לש םיכרצה
ינורטקלא ראודב םירומל ונפי ,הז ןולימב עיפומ וניאש חנומ
.רתויב ירשפאה םדקהב ונעייו - םסרופיש
.(ינמכואו ןילביר לש םינולימב םג עייתסהל ולכות)
חישקה קסידה לע ןויעל יתורפסה ןוחנומה תא דירוהל ןתינ
ת
ש
ר
ק
פ
ע
ס
נ
מ
ל
כ
ח
ז
ה
ד
ג
ב
א

א


 

אונומטופיאה  -   חיקוי קולות הטבע.

                           צלילי המילה מעידים על מה שהיא מייצגת.  דוגמה:   במילים " רשרוש"

                          "זמזום" -   אנו שומעים את הצליל עצמו.  (שימוש בעיצורים שורקים בשיר

                          ינסה להמחיש שריקה או רעש כלשהו)

                           אונומטופיאה היא אמצעי המחשה.

 

אוקסימורון  -  ביטוי  המחובר  משני מרכיבים, הסותרים זה את זה. 

                       דוגמות:  "שתיקה רועמת",    "משק הדומיות".

 

אידיליה  -        שיר סיפורי ארוך.

                       מצד תוכנה יתכן  שתוכן האידיליה מזעזע וטרגי, אולם הוא עטוף

                       במסווה חיצוני שקט.   מתחת למעטה של השלווה החיצונית מסתתרים

                       רטט,  חרדות ופחדים, אסונות, טרגדיות. הודות למעטה הזה הכאב מאופק.

 

                       כיצד נוצר האיפוק?   ע"י לשון מתונה ואיטית,  פירוט יתר  (לדובר יש

                       פנאי ולא אצה לו הדרך),  סטיות מן העניין,   תיאורים רבים (פחות

                       פעילות),  שורות ארוכות וקצב איטי,  הומור (כאמצעי הסחה, אמצעי

                       התמודדות עם הצער),  תיאורי טבע שלווים,  שמסיחים את דעתנו

                       מתמונות החיים הקשות.

                       המשורר טשרניחובסקי כתב אידיליות.                   

 

איזכור =  זכרי לשון  -      שימוש  בביטויים ובסגנון לשוני  עתיקים  ממקורות שונים

                                          כמו התנ"ך והתלמוד.  (הוא מקובל בשירת ימי הביניים

                                          וידוע בשם "שיבוץ").                                                   

 

אלוזיה=הרמז  -   רמז ביצירה המפנה ליצירה אומנותית אחרת,   לדמות הסטורית או

                          לאירוע הסטורי  ההרמז יוצר קשר בין הדברים ותורם להבנת היצירה

                          שבה הוא מופיע. (ראה גם "תשתיות").

                          דוגמה: אם ביצירה מסויימת יש רמז לסיפור אדיפוס,  הדבר מסייע בידינו להבין

                          את מצב הדובר, שהוא כפי הנראה טרגי כמצבו של אדיפוס.

 

אירוניה             לגלוג קל ומוסתר.  צורת התבטאות דו משמעית. ההתבטאות נראית תמימה

                      ורצינית, אולם למעשה מכילה לעג כלשהו.   המשמעות החשובה והאמיתית של

                          ההתבטאות היא דווקא הסמוייה, והיא   הפוכה מן המשמעות הגלויה. 

לעיתים האירוניה מתבטאת בהבדל בין מה שקורה באמת לבין מה שציפינו שיקרה.  לדוגמה:  אדם המתכנן חופשה בחו"ל, ובמהלך החופשה הוא שובר רגלו ומבלה בבית חולים.  או אירוניה עלילתית המתקיימת כאשר דמות תופסת מצב מסויים באופן מוטעה אדיפוס מחפש את הרוצח, בשעה שהוא עצמו הרוצח. 

לפעמים מצבים אירוניים בטקסט מתגלים לקורא רק בקריאה שנייה, כשאז מתגלה הפער בין הצפוי לבין מה שקורה באמת.

באמצעות האירוניה  נוכל לגלות את עמדת המחבר כלפי הדמויות.

                   

                    אירוניה נוצרת בדרכים שונות:

 

                    אירוניה של לשון דוגמה:  עבודתך  "מקורית" מאד (= מועתקת או בלתי מקורית)

                                               השימוש במרכאות יוצר אירוניה.

                    אירוניה של מצב -  דוגמה:  נותנים לחתול לשמור על השמנת. (ברור שלא ישמור).

 

 דוגמות ליצירות שיש בהן אירוניה:  "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג,  העיוורת המיוסרת קוראת לקברן שיבוא, בה בשעה שהקברן הוא בעלה.  "המחרוזת" של מופאסן -  מתילדה מבינה שעשר שנות עבודה קשה בוזבזו בגלל מחרוזת מזוייפת.

 

אירוניה דרמטית       פער בין ידיעותיו של הקורא לבין ידיעותיו של הגיבור .                                                   

                                  דוגמה:  ב"האדונית והרוכל"  של עגנון.הקורא יודע יותר מן הגיבור.

 

אלגוריה     יצירה ספרותית שיש לה משמעות מעבר לסיפור המעשה, משל.  ("האדונית והרוכל"

                    כמשל על מצבו של העם היהודי בגולה) .  באליגוריה חשובה המשמעות הסמוייה.

 

אליטרציה -   תופעה מצלולית בשיר -  עיצור או הברה החוזרים בשיר  ותורמים למשמעות.

                      דוגמה:  בשיר של ביאליק "צנח לו זלזל"  יש שימוש חוזר בצליל "ל" (אולי הוא

                      משווה קלילות שמאפקת את האוירה הכבדה בשיר,  אולי הוא משמיע את

                      הצליל של המילה "לא" כדי לבטא אוירה שלילית

 

אמצעי אפיון  -   אמצעים הבונים את אופי הדמות.

 

                        אפיון ישיר -  הגדרת הדמות באופן ישיר על ידי המספר. (הגדה)

                                           המספר מתאר בצורה ישירה את הדמות,  אופייה וצורתה.

                                           דוגמה:  דינה היא אישה יפה וחכמה.

 

                        אפיון עקיף -  הגדרת הדמות באופן עקיף ( הראיה)  ע"י סמלים, מוטיבים,

                                           ניגודים,  אנלוגיות,  מטונימיות,  התנהגות,  מעשים)

                                           דוגמות:  הוא מיד הושיט לה את ידו (המעשה מעיד על הדמות).

                                           החלום ב"פנים אחרות" של עגנון מעיד על דמותו של הרטמן.

 

אנאפורה  -      חזרה על מילה בראשי הטורים (השורות)  בשיר.  לעיתים מבטאת עצמת רגשות

                        (מחאה, תלונה, התלהבות)

                        דוגמה:   בשיר "פגישה" של ארז ביטון יש  חזרה על הביטוי "ובכל זאת"

                        בראשי הטורים.

 

אנטי גיבור -    דמות שאינה פועלת בעולם החיצוני מסיבות חברתיות  או נפשיות, והיא

                        מתקיימת ביצירה בחיי הנפש והרוח שלה.  לאנטי גיבור יש נטייה לחטט בנבכי

                        נפשו ו"להתחשבן" עם עצמו על חייו.

                        האנטי גיבור הוא מונע (נ' בקמץ) ולא מניע, ואינו מקדם בדרך כלל את העלילה.

                        דמויות של אנטי גיבור ניתן למצוא אצל קפקא.

 

אנלוגיה  -          הקבלה,  היקש.   אנלוגיה יכולה להיות ישירה וניגודית.

                         דוגמה:  תיאור נוף  שקט ושלו  יכול להיות אנלוגי לשקט נפשי של הדובר וכו'.

                                    או:  תיאור נוף שקט יכול להיות אנלוגיה ניגודית לסערת נפשית בדובר.

                         יש גם אנלוגיה בין דמויות, כאמצעי לעיצוב דמות (ב"בדמי ימיה" מאת עגנון יש 

                         אנלוגיה בין דמות תרצה לבין דמות לאה.  ב"בית הבובות" מאת איבסן יש

                         אנלוגיה בין נורה לבין חברתה לינדה כריסטינה).

 

אסוסיאציה -   משמעות לוואי אישית  שיש למילה או לביטוי. (המשמעות אינה בהכרח

                       משותפת לציבור שלם,  בניגוד לקונוטאציה).

                       דוגמה:  אסוסיאציות חופשיות למילה "מים":  גשם, ברכה, שטפון, ים, שמחה,

                                   צימאון, חקלאות, בצורת, צימאון, רווייה, חיידקים,  טפילים, דגים

 

אפיפורה  -    חזרה על מילים בסופי הטורים (השורות).

 

אקספוזיציה -   היצג.  פתיחה המציגה את הדמויות, את הרקע ואת רמזי הבעיה  שתתפתח

                      בהמשך.  האקספוזיציה סטטית בדרך כלל.  אחריה תופיע העלילה הדינמית.

 

ארס-פואטיקה  -  שירה המודעת לעצמה,  עוסקת ביצירת עצמה,  בתהליך יצירת השיר

                            או הסיפור.  היוצר חושף לפני הקוראים את תהליך  הכתיבה  או את

                            הנושאים המעסיקים אותו,  נותנים לו השראה ו"מפרנסים"  את יצירתו.

                           דוגמות:  "איך שיר נולד" של יהונתן גפן,  "לא זכיתי באור מן ההפקר"

                           של ביאליק,  "ספר שירי"  של רחל,  "ואם ישאל המלאך" של ביאליק



ב


.

בלדה  -         שיר סיפורי קצר.

                    יש בבלדה עלילה  המגוללת התנגשות בין שני כוחות.

                    המאורעות מתרחשים בדרך כלל בשעות הקץ.   הגיבורים

                   עומדים מול גורלם עמידה אחרונה.  כוחות חזקים  ופלאיים מביאים  את סיפור

                   המעשה לידי פתרון ושלמות,  גם אם שלמות זו מתבטאת בתבוסה ובמוות.

 

                   מסימניה:  תוכן טרגי,  קדרות,  מסתוריות, אגדתיות,  דו-שיח,  פזמון חוזר, קצב,

                   שורות קצרות,  תיאור קצר ומרוכז ללא עומס פרטים,  איפוק.

                  

                   בבלדה מתלכדים 3 יסודות:  יסוד אפי=סיפורי,  יסוד לירי=רגשי, חוויתי  (חוויה

                   מזעזעת),  יסוד דרמטי=התנגשות בין שני כוחות. 

                  

                   דוגמה למשורר שכתב בלדות:  ש.טשרניחובסקי


ג


."תישאר תומד" האר :ישאר רוביג

ד

דימוי  -         השוואה בין שני עצמים  בעזרת כ' הדימוי או המילה "כמו".  הדימוי מעשיר

                   את המשמעות.  דוגמה:   שמן כדוב.

 

דמויות משנה  -   דמויות הפועלות לצד הדמות הראשית  כמקבילות לה או כמנוגדות לה

                        כדי לאפיין את הדמות הראשית  או כדי   לייחד  ולהבליט אותה.       

 

דמות עגולה -   דמות המוצגת במגוון תכונות,  כמו בחיים.  היא מורכבת, אנושית, מתפתחת

                     משתנה.  היא מתוארת לעומק מזוויות שונות.  מתארים אותה באירועים ובמצבים

                     שונים  על עולמה הפנימי, תכונותיה ולבטיה.  בדרך כלל הדמות הראשית עגולה.

                     דוגמה:  רסטיניאק ב"אבא גוריו"  של בלזק  והרטמן ב"פנים אחרות" של עגנון הם    

                     דמויות   עגולות.

 

דמות ראשית  -  דמות בולטת שסביבה נעה העלילה ביצירה.  הדמות הראשית "משתלטת"

                         על היצירה ועל תשומת לב הקורא בתיאור  מעשיה, התנהגותה, גורלה

                         ועולמה הפנימי.  המספר מתרכז בה, מקפיד לעצב אותה ולהאיר אותה

                         מזוויות שונות.  כל שאר הדמויות מסייעות באפיון  הדמות הראשית

                         ובהבלטתה.  בדרך כלל זו דמות עגולה (ר' "דמות עגולה").

                         לעיתים מתקיימות ביצירה כמה דמויות ראשיות, ולעיתים מתקיים מצב

                         הפוך, שבו אין דמות ראשית בולטת (למשל:  סיפור שמתרכז בתיאור רקע

                         חברתי, הסטורי).

                         דוגמאות:  תהילה בסיפורו של עגנון "תהילה" היא הדמות הראשית.

                                        הרבנית באותו סיפור היא דמות משנית, וכל עיקרה הוא

                                        להאיר ולהבליט את דמות תהילה.

 

דמות שטוחה -  דמות המוצגת בתכונה אחת בדרך כלל.  היא אינה משתנה.  היא מתפקדת

                         כדמות עזר  ותורמת לאוירה.  היא מוצגת לפנינו בצורה חיצונית,  ללא

                         נסיון  לחדור לעולמה הפנימי ולתאר את חיי הנפש שלה.  (דמות משנית

                         יכולה להיות דמות שטוחה).

 

דרמה  -          יצירה הכתובה כדיאלוג=דו-שיח,  ועיקר עלילתה הוא קונפליקטים (סכסוכים

                    והתנגשויות)  בין הדמויות.  סוגי דרמה:  קומדיה וטרגדיה.

 

                     יסוד דרמטי בסיפור  -  הכוונה לבניית מתח ע"י דיאלוגים  ועלילה  מהירה,  רבת  

                    אירועים  היוצרים מתח ,  ניגודים  וקונפליקטים.



ה


 

האנשה -        אמצעי ציורי (פיגורטיבי).  יחוס תכונות אנושיות  למה שאינו אנוש, כלומר

                     לחי, לצומח, לדומם.  ההאנשה מעצימה את המשמעות, ממחישה אותה.

                     דוגמה:   הכותל  בכה  (העצב היה כה גדול עד שאפילו הדומם בכה).

 

הגדה, הראייה (א' בקמץ)  - ראה "אמצעי אפיון".

 

הזרה  -          הפיכת משהו מוכר וידוע למשהו זר ומוזר  והארתו באור אחד (הדבר מקבל

                      משמעות חדשה). ניגוד בין הצפוי על פי ההרגלים הקונבנציונליים של הקורא, לבין

                     מה שמתרחש בסיפור, כסטייה מן השגור.

                    דוגמות:   בסיפור "הרף"  של קפקא,   השוטר  -  במקום לעזור לאיש שנמצא במצוקה

                    הוא צוחק ולועג לו.  בסיפור "פנים אחרות" של עגנון -  נקודת ניתוק היחסים בין

                    הדמויות הראשיות מתאפיינת דווקא כנקודת התחלה ביניהם, כפגישה ראשונה.

 

הקבלה כיאסטית -  תצלובת.  סדר המילים בחלקו השני של המשפט או הבית הוא היפוכו של

                            סדר המילים בחלקו הראשון של המשפט או הבית (לצורך הדגשה, לעשיית

                             רושם או ליצירת מסגרת חובקת למשהו פנימי).

                           דוגמות:  בשיר "נוסח" של בן ציון תומר :    "אבי שתק, ליבו הלם,

                                                                                         אני הולם,  ליבי שותק".

                           תצלובת   קיימת גם בשיר של ביאליק "לא זכיתי" באור מן ההפקר".

 

התרה    -        שלב ביצירה, שבו מגיע הסיבוך, שלתוכו נקלעו הגיבורים, או שאותו הם יצרו,

                      לידי פתרון.  הפתרון יכול להיות חיובי או טרגי.                 



ז


,הריש :םה םילבוקמה םייתורפסה םירנא'זה .הגוס :רנא'ז
.(רמאמ) הסמ ,תרופיס ,המרד
.רנא'ז-תת שי רנא'ז לכל
.ןאמור ,הלבונ ,רצק רופיס :םירנא'ז-תת -תרופיס :תואמגוד
.המאופ ,יפא ריש ,יריל ריש :םירנא'ז-תת -הריש

ח


 

חזרה   -        חזרה על מילים,  על משפטים,  על חרוז  החזרה מרחיבה את המשמעות,

                   מדגישה   אותה.

 

חרוז   -         הקבלה של צלילים במקומות קבועים בשיר,  בדרך כלל בסופי הטורים בשיר.

                   החרוז ממלא תפקיד אירגוני ואסתטי בשיר,  ולעיתים תורם גם למשמעות.

                   כאשר החרוז מתקיים באופן קבוע, ולפתע הוא נעלם,  נוצרת שבירה

                   חיצונית שאולי מעידה על שבירה בנפש הדובר.

                  

                   סוגי חריזה:

 

                  חריזה צמודה  - א א,   חריזה מסורגת   א ב א ב,    חריזה חובקת -   א ב ב א

            

                  יש הבחנה נוספת:

                  

                  חרוז גברי או חרוז חזק  -  ההטעמה היא בהברה האחרונה.

                  חרוז נשי או חרוז חלש -    ההטעמה היא בהברה שלפני האחרונה.

                 

                  בשירה החדשה  המשוררים  אינם מקיימים  בצורה מדוייקת את כללי החריזה

                  ויוצרים חרוז לא מדוייק ,  חרוז מתוחכם, או אינם חורזים כלל.  גם בזה  יש

                  לעיתים משמעות  ואמירה (ביטול מוסכמות, שבירה).

 


כ


."תיטסאיכ הלבקה" 'ר :הקיטסאיכ

ל


(רישי ןפואב) יעצמא יתלב ןפואב רסומ רבודה :יריל דוסי -יריל
.םלועל ולש תישיא תוסחייתהו הבוגת ,תושגר ,תישיא היווח

מ


.
>

מוטו  -       משפט המופיע בראש היצירה ומהווה מפתח להבנתה.  מוטו יש בפואימה "מתי מדבר"

                 מאת ביאליק.

 

                 ומקדמים את העלילה.

                 המוטיב יכול להופיע  גם במספר יצירות של אותו מחבר  (מוטיב "הגוזל" בשירת

                 ביאליק)  וכן ביצירות שונות של סופרים שונים (מוטיב "השיבה המאוחרת").

 

מוטיב  -     אזכור חוזר ונשנה של חפץ, אירוע או צרוף מילים ביצירה.  הוא תורם למשמעותה

                  ומקדם את העלילה.  המוטיב יכול להופיע גם במספר יצירות מאת אותו מחבר (מוטיב

                  הגוזל בשירת ביאליק) וכן ביצירות שונות של סופרים שונים (מוטיב השיבה

                  המאוחרת).

 

מוטיב חוזר=לייט מוטיב-   כאשר התופעה הנ"ל חוזרת  מספר פעמים ביצירה ,  נוצרת משמעות

                                          מבנית,  והתופעה חוזרת ומודגשת.   המוטיב החוזר קושר בין חלקי

                                    היצירה השונים,  ולעיתים יוצר השוואות סמויות ביניהם.

                                    דוגמה:  הסעודה היא מוטיב חוזר ב"סיפור פשוט" של עגנון,

                                    והיא מעניקה ליצירה משמעויות עמוקות.

 

מוטיב משהה ומוטיב מקדם -      פרטים המשהים את העלילה ועוצרים את התקדמותה כדי

                                         להסיח  את הדעת ולהפיג את המתח,  לעומת פרטים המקדמים את

                                          העלילה ומעצימים את המתח.  (ר'  רמז מטרים).

 

מטאפורה -  השאלה.   השאלת תכונה מעצם לעצם ויצירת משמעות חדשה.

                 דוגמה:  שאגת האיש.  (העברת התנהגות של אריה לאיש  כדי להעשיר את המשמעות

                 להמחישה,  להעצימה  ).

                  אין שימוש בכ' הדימוי.   דוגמות אחרות:  רגלי ההר.  לב העיר.

 

מטונימיה  -  החלפת מילה באחרת מטעמי סמיכות (קרבה) או לשם קיצור.  החלפת הכלי בתוכן.

                  דוגמה:  "אכלתי שלוש צלחות" (  קיצור דרך במקום לציין את תוכן הצלחות)

                             "הקומקום רותת" (המיים רותחים ולא הקומקום)

                             "קראתי עגנון"  (במקום "קראתי ספר של עגנון" שימוש באיש במקום ביצירתן).

                   ר" גם "סינקדוכה.

 

מיספר טיפולוגי -  מספר המציין שלמות ע"פ המקורות, התרבות  ביהדות המספרים 7, 10, 13 הם

                               מספרים טיפולוגיים.  דוגמה:  בשיר "על השחיטה" מאת ביאליק המילה "דם"

                               חוזרת  7 פעמים -  אולי כדי להדגיש באופן אירוני את שלמות הרצח.

 

מספר-גיבור -    הגיבור הראשי ביצירה.  הוא מעיד על חייו וחושף לפנינו את עולמו.  המספר-

                      גיבור הוא סובייקטיבי,   אינו מהימן.   זוית ראייתו אישית  ועל הקורא להיות זהיר

                      לגביו  .  ( דוגמה:  תרצה ב"בדמי ימיה" של עגנון היא מספר גיבור).

 

מספר "יודע-כל"  -   זהו  מספר בגוף שלישי.   הוא אינו דמות בסיפור ונמצא  מחוץ ליצירה.

                                 הוא יודע הכל על עולמם הפנימי של גיבוריו,   מכיר כל מצב וכל מקום,

                                 ויודע מה קרה ומה יקרה בעתיד.  הוא עומד מן הצד  ומתאר הכל בגוף

                                 שלישי ובצורה אובייקטיבית  -   מראה הדמויות, מעשיהן, רגשותיהן

                                 ודעותיהן. 

                                 מספר  "יודע הכל"  נקרא גם מספר בודה.

                                 דוגמה:   המספר ב"סיפור פשוט"  של עגנון."המחרוזת" מופאסן.                                

 

מספר עד  -     זהו מספר  המופיע כאחת הדמויות בסיפור.  הוא מתאר את

                     ההתרחשויות  כעד ראייה או כעד שמיעה.

                     הוא   עד לחוויות הגיבורים,  אך אינו הגיבור הראשי בסיפור.  

                     קשה לו להיות אובייקטיבי. 

                     הוא  מאיר את  הדברים מנקודת ראותו  ומתוך מעורבותו האישית. 

                     (בסיפור כזה בדרך כלל לא יופיעו מחשבותיהן ורגשותיהן של הדמויות כי  זאת

                      המספר אינו יודע).

                      דוגמה:  המספר ב"תהילה"  של עגנון (שומע את הדברים מפי אחרים).

 

מצלול  -     כל  הצלילים בשיר :  חריזה,  חזרה,   אליטרציה,   צימודים.  המצלול  מוסיף

                לתוכן ולצורה -  למשמעות וליופי בשיר.

 

מוען    -     הדובר ביצירה.  ה"אני השר"  בשיר.

נ


.

נמען -       מי שהיצירה הספרותית (השיר למשל)  מופנית אליו.  באמצעות הנמען אנו מבינים

               את יחס הדובר ואת זווית הראייה שלו לגבי החוויה  המועברת אל  הנמען.

 

נובלה  -    סיפור ארוך,  בין סיפור קצר לבין רומאן.

                דומה לסיפור קצר ונבדלת מרומאן באחדות העלילה שיש בה.  היא מתפתחת ללא

                סטיות לקראת נקודת השיא.  דמיונה לרומאן הוא  ביריעתה הארוכה יותר.

                הודות לגודל היריעה  היא טומנת בחובה משמעות סמבולית למסכת חיים רחבה

                יותר.  (ר'  "סיפור קצר").

 

ניגודים  -    הפכים.   דוגמה:   חלש לעומת חזק

 

נקודת מפנה  -   אירוע המחולל שינוי בגורל הגיבור.  העלילה משנה באורח מפתיע את כיוונה.

                         המפנה שובר את  תנועת העלילה.

 

נקודת שיא -     נקודה חוויתית ביותר בסיפור,  שכל הסיפור צועד אליה.  אחריה יורד המתח       

                        ביצירה. היא מאפשרת את הבנת הרעיון  המרכזי בסיפור.

 

נקודת תצפית  -  עמדת  הכותב, זוית הראייה שלו - אובייקטיבית,  סובייקטיבית,  מעורבת,

                           מרוחקת   (ר'  "מספר-עד"  "מספר יודע-כול").


ס


 

סאטירה -      סוג של יצירה ספרותית המבקרת את המציאות תוך אמונה שאפשר לתקנה.

                     דוגמות:  "חוות החיות"  של אורוויל,  "הפמוט" של צ'כוב.

 

                   יש בה נימה של הומור שבבסיסו ביקורת. (באירוניה  אין תביעה לתיקון).

 

סונטה  -        שיר לירי בן  14  שורות (נקרא גם  בשם:  שיר זה"ב.  בגימטריה:

                    זהב=14}.

                    שני הבתים הראשונים הם בני 4 שורות כל אחד.  כל אחד מהם נקרא

                    "קוורטט"  ושניהם ביחד נקראים "אוקטט".

                    שני הבתים האחרונים הם בני 3 שורות כל אחד.  כל אחד מהם נקרא

                    "טרצט",  ושניהם ביחד נקראים:  "ססטט".

 

                     הססטט   הוא סיכום, תוצאה,  מסקנה ,   או  השלמה  או מפנה או ניגוד  של

                     האוקטט.  בססטט מתחילה בדרך כלל תנועה, דינמיקה.

                    

                     בסונטה יש שאיפה לשלמות, לפחות לשלמות מבנית  -  יש אינטגרציה,

                     צמידות וקשר בין הדברים.

 

                    משוררים שכתבו סונטות:   טשרניחובסקי,  לאה גולדברג             

 

סיום סגור  -   סיום העונה על כל השאלות ופותר את כל הבעיות שעלו ביצירה.

                      דוגמות:  "מועקה"  של צ'כוב.  "הבז" של בוקאצ'יו.

 

סיום פתוח -   סיום שאינו פותר את כל הבעיות ביצירה  ומשאיר זאת לדמיונו של הקורא.

                       דוגמה:  "פנים אחרות"  של עגנון.

 

סינקדוכה -      חלק המייצג את השלם   ומסמל את כל השלם.   דוגמות:

                       "קורת גג"=  בית,    "עין" = אדם. ("ראתה אותך איזו עין?"    הכוונה:  ראה

                       אותך אדם כלשהו?)

                       "לפני ארון הספרים" =  בית מדרש.

                        "ביקשתי את ידה " =  היד מייצגת את כל האדם כולו.

 

                       (ר'  "מטונימיה".   מטונימיה וסינקדוכה הם מושגים קרובים   במשמעותם).

 

סיפור מסגרת  -   סיפור בתוך סיפור.   סיפור המסגרת הוא הסיפור החיצוני שמתייחס לזמן

                        הווה,  והסיפור הפנימי הוא הסיפור הכלוא בתוך המסגרת, והוא מתייחס

                        לזמן עבר.  (לעיתים יש הקבלות, הצלבות, ניגודים בין הסיפורים -  דבר

                        התורם למשמעות הסיפור).

 

סיפור קצר -     יצירה ספרותית בעלת היקף מצומצם.   הצמצום מחייב סלקטיביות,

                         ריכוז, מיקוד ומתח  -  כדי להשיג שלמות עלילתית ואחדות רעיונית.

                        הסיפור הקצר מתמקד בעלילה אחת,  אירוע אחד או מחזור אירועים היכול

                        לקרות לבני אדם. העלילה מתפתחת בשלבים הידועים של התחלה, אמצע,

                        שיא וסוף  (או:  פתיחה, סיבוך, שיא והתרה).

                        אירוע אחד זה, שבו מתמקד הסיפור הקצר,  הוא בעל  חשיבות מכרעת וחורצת

                        גורל  בחיי הגיבור.

                        מספר הדמויות  מצומצם ומסתכם בדרך כלל בדמות ראשית ובדמות משנית.

                        יש שימוש בסמלים,  שתפקידם להרחיב את המשמעות.

                        הגיבור בסיפור הקצר -   דמותו משתנה,  חל בו שינוי והוא מתפכח.

                       השיא,  הרגע המותח ביותר ביצירה,  מופיע כמעט בסוף.

                        הזמן  יכול להופיע בשני אופנים:  הפאבולה=הזמן הממשי, הרצף הכרונולוגי

                        של הסיפור.  הסוז'ט=הזמן המסופר,  סדר המאורעות כפי שמופיעים ביצירה.

                        (בסיפור "הבז" הפאבולה שווה לסוז'ט,  בסיפור "תהילה" אין שוויון מהסוג

                        הזה, הרצף הכרונולוגי אינו רצף  הזמן המסופר.

                       הסיפור הקצר מתחלק  לסוגים:  סיפור דמות, סיפור עלילה

                   

סמל  -       פרט מסויים, מוחשי בדרך כלל,   הנושא עמו משמעות רחבה,  לעיתים משמעות

                   מופשטת.  הסמל יכול להיות אישיות הסטורית, או סימן גראפי או  חפץ  וכו'.

                   דוגמה:    יונה היא סמל השלום.

                                 יוסף מהמקרא מסמל בדרך כלל עלייה לגדולה.

                                 בז'אנר המשל בעלי חיים משמשים כסמלים קבועים.


ע


 

עמדת הכותב  -   ראה "נקודת תצפית" + תגובות הכותב לנושא (עמדה מוסרית, עמדה

                           חברתית,  עמדה אמביוולנטית).

 

עלילה -       סדרת אירועים פנימיים   (בנפשו של הגיבור)  או חיצוניים או שניהם  הקשורים  

                  בקשרי זמן (רצף כרונולוגי)   או בקשרי  סיבה  (אירוע א' הוא סיבה לאירוע ב').

                  לעיתים אירוע פנימי בנפש הגיבור גורם לאירוע חיצוני, למעשים,  דבר התורם

                  להתפתחות העלילה ולהסתבכותה.

                  דוגמה:   רפי התאהב בשושנה (כי) היא היתה נערה מיוחדת במינה


פ


 

פאבולה, סוז'ט -    פאבולה -  הזמן הכרונולוגי, הרצף הכרונולוגי ביצירה.

                           סוז'ט -  הזמן המסופר,  בסדר המופיע ביצירה.

 

פאתוס -      התרגשות או התלהבות יתירה.  היסחפות רגשית.  רגשנות יתר. נימה פאטתית -        

                 נימה רגשנית המעוררת בקורא צער ורחמים.  לעיתים  משתמשים במושג במובן   

                 השלילי והביקורתי.

 

פואימה  -     יצירה פיוטית בעלת יסודות אפיים (סיפוריים),  שעלילתה  סביב גיבור מן

                   ההווה או העבר,  וכן  יצירה לירית-תיאורית.

                   הפואימה פרחה על רקע התגברות ההכרה הלאומית.

                   הפואימה ההסטורית קשורה במאורעות ובדמויות מן ההסטוריה הלאומית. בבסיסה

                   יש רעיון פילוסופי או ציבורי, הלובש ביטוי אפי, לירי או דרמטי.

                   דוגמות לפואימות:  ביאליק "מתי מדבר", "בעיר ההריגה",  יל"ג "קוצו של יוד".

 

פואנטה  -    נקודה המופיעה בסוף הסיפור בדרך כלל, ויש שבה שהפתחה וגילוי האמת.  היא כופה על הקורא קריאה חוזרת, שבה מגלה הקורא את כל הפרטים ש"נזרעו" בסיפור, והם הכינו, למעשה, ללא ידיעתו את הסיום המפתיע. הפרטים המפוזרים הם למעשה רמזים מטרימים. (ר' "רמז מטרים").

                 דוגמה  לסיפור בעל פואנטה -   "העיוורת"  מאת יעקב שטיינברג).

 

פיגוראטיביות -  ציוריות,  כגון:  דימוי,  מטאפורה,  האנשה. (ר' במונחון).

 

פנטסטי יצירה פנטסטית נותנת חירות לדמיון היוצר והקורא , ומתארת   

              מציאות  המתנהלת על פי חוקיות שונה.

              מאפייני הדגם הפנטסטי:

1.      שבירת המחיצות בין אדם לבעלי חיים ב"עליסה בארץ  הפלאות"  מדברים    עם בעלי חיים. "הגלגול" קפקא,  "חוות החיות" אורוול.

2.      שבירת מחיצות בין החיים לבין המתים -  ב"מאה שנים של בדידות" של

     גארסיה מרקס רוחות רפאים מסתובבות בין החיים כחיים.

3.      שבירת מחיצות בין מציאות ארצית לספירה שמיימית -  יעקב אבינו שנאבק

     עם המלאך בבראשית ל"ב.

4.      שבירת חוקי הטבע -  חוק הכובד, למשל.  "האיש שידע לעופף" של קארל

     צ'אפק. "חור בקיר" של אתגר קרת.

5.      שבירת מחיצות בין חלום לממשות (עקב מצב פסיכולוגי, פסיכוטי)

     הסיפור "החתול השחור" של אדגר אלן פו.

6.      התממשות המטאפורה (למשל ב"צינורות" של אתגר קרת מתממש הביטוי

     "אור בקצה המנהרה").

 

    לפי  חוקר הספרות  טודורוב -  יש אמת מידה בלעדית ליצירה פנטסטית והיא        ההיסוס של הקורא - להאמין או לא להאמין.

   

     (על פי הרצאה של בלהה רובינשטיין.  עיינו בספרה "יסודות פנטסטיים בסיפורת", ת"ל  עמ' 68-59).

 

פסיחה=גלישה=קטיעה  -    בשירה:   קטיעת המשפט על ידי סיום שורה  והמשכתו בשורה

                                      הבאה.  אין הקבלה בין הטור השירי לבין המשפט.

                                      הקטיעה עשויה להדגיש שינוי או מפנה במשמעות, חריגה

                                      מן ההרמוניה, מן המבנה הקבוע,  מתח או זרימה.

                                      דוגמה:  השיר "אבי" של עמיחי :  "נהרות ידיו

                                                                                      נשפכו לתוך מעשיו הטובים".

                                      בשירים רבים של נתן זך יש פסיחה.


ק


 

קאטרזיס  -         נקודה שבה הנפש (של הקורא או של הצופה) באה לידי הזדככות וטיהור מרגשות של פחד, של חרדה, של חמלה הקאטרזיס במחזה "אנטיגונה":  בסוף המחזה הקהל נאנח אנחת רווחה, משום שהצדק הושג והסדר חזר לקדמותו:  פוליניקס זכה לקבורה, גם אם במחיר חיי אחותו ואחרים.

 

קונוטאציה -      משמעויות הלוואי (המשמעויות הנוספות)  שיש למילה או ביטוי.  הקונוטאציה

                       משותפת לציבור שלם,  והיא איננה אישית.  דוגמה:  למילה  "שמיים"  יש

                       קונוטאציה של אלוהים .  לצירוף  "יום כיפור"  יכולה להיות קונוטאציה של

                       מלחמה  (ציבור שלם יסבור כך).

 

קונפליקט -   התנגשות בין   כוחות,  שאיפות,  רצונות,  עקרונות.  הקונפליקטים יכולים להיות

                      סכסוכים בין הגיבורים השונים  או סיכסוך בתוך נפשו של הגיבור (דילמה).  

ר


 

רומאן  -      יצירה ספרותית רחבת היקף .  הרומאן יכול לתאר חברה שלמה, תקופה חיים שלמה,             

                 משפחה שלמה וכו'.  היקף הרומאן מאפשר  לכלול דמויות רבות,  להשתרע על פני

                 פרקי זמן ארוכים,  להרחיב ולהעמיק בעיצוב הדמות,  לפתח עלילה סבוכה ומורכבת

                 (עלילה ראשית ועלילות משנה).

 

רומנטיקה   -    זרם ספרותי מן המאה ה18- .  מאפייניו הם -  הדגשת הרגש,  החווייתיות והדמיון

                      בזרם זה יש  שאיפה לעולם שכולו טוב.    לעיתים יש נטייה   לייפוי  ,  כלומר

                      לאידאליזציה של הסובב.  כמו  כן קיימת בריחה אל העבר, אל הבדידות,  אל

                      הטבע ואל המסתורי.  בשירים של טשרניחובסקי נוכל למצוא יסודות רומנטיים

                      ("נוקטורנו", "לא רגעי שנת, טבע").

                         

 ריאליזם   -   סוג עיצוב ספרותי,  אשר יוצר אשליה של מציאות.  יצירה ריאליסטית היא יצירה

                   בדויה המחקה את החיים  ובונה עולם הדומה בעקרונותיו לחוקי המציאות.

                   היא איננה יצירה פאנטאסטית-דימיונית.

                   ריאליזם נחשב  לזרם בספרות,  שונה מן  הרומנטיקה.

 הרומן הריאליסטי התפתח במחצית השנייה של המאה ה19- ברוסיה ובצרפת (דוסטוייבסקי, בלזק). עוסק בבעיות חברתיות בנות הזמן והמקום, במוסרי ובאי-מוסרי, ביפה ובמכוער ( היבט ביקורתי).  מנסה לתת מלאות מבחינות שונות מלאות חיצונית, מלאות חברתית-אידיאולוגית (נורמות חברתיות, השקפות), מלאות פסיכולוגית (חיי הנפש).  מבחינת דרכי עיצוב הוא מתאפיין בכך שהסביבה מתוארת בפרטנות ("בית בובות" של איבסן הוא מחזה ריאליסטי).

 

רמז מטרים=רמז מקדים  -    רמז משמעותי וחשוב הנמצא בעלילה כאילו באקראי,  ומקדם את

                                            העלילה אל סופה.  רק בקריאה מעמיקה או בקריאה חוזרת נותנים

                                            עליו את הדעת  ומבינים את משמעותו.

                                            דוגמה:   הסכין בסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון


תנבומו שארמ העודי הילע הבושתהש ,הלאש :תירוטר הלאש
הריאשמ תירוטרה הלאשה .הבושת תשרוד הניאש הלאש .הילאמ
.תועמשמה תא תדדחמו ,ארוקה לע םשור
"?תשרי םגו תחצרה" :המגוד

אוהש ונבשחש ריש :המגוד) ופוסב הטנאופ לעב ריש :ךפהתמ ריש
הלחתהבש ריש וא ,הניק ריש אוהש ופוס יפ-לע רבתסמו ,עבט ריש
רבתסמ ףוסבל ךא ,ויתורצב ארוקה תא ףתשמ רבודהש םימשרתמ
.(המשא וינפב חיטמ אוהש
.
לוריבג ןבא לש "שמש האר" רישה :המגוד

ש

שאלה ריטורית  -    שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש ומובנת מאליה.   שאלה שאינה דורשת

                           תשובה.  השאלה הריטורית משאירה רושם על הקורא  ומחדדת את המשמעות.

                           דוגמה:  "הרצחת וגם ירשת?"

 

שיר מתהפך  -    שיר בעל פואנטה בסופו.  (דוגמה:  שיר שחשבנו שהוא שיר טבע, ומסתבר על פי

                       סופו שהוא שיר קינה ,  או שיר שבהתחלה מתרשמים שהדובר משתף את הקורא

                       בצרותיו, אך לבסוף  מסתבר שהוא מטיח בפניו אשמה).

                       דוגמה:  השיר "ראה שמש"  של אבן גבירול.

 

ת


 

תשתית  -     קטעים  וביטויים  מטקסטים אחרים,  הנמצאים ביצירה ומשמשים לה כבסיס

                   וכתשתית.  התשתית מעשירה את המשמעות של היצירה  ותורמת

                  להבנתה.  (ראה "איזכור"  ו"אלוזיה").

                  דוגמות:   בשיר "הבא מבול"   של יהודה הלוי יש תשתית של פרשת נח במקרא.

                  בשיר "רגע אחד" של נתן זך יש תשתית של סיפור אליהו ואלישע במלכים ב'.