סעו לשלום ולא למוות - יהונתן גפן

איפה שהוא, במרכז ארצות הברית, שאליהן אנחנו כל-כך שואפים להידמות, ראיתי פעם אנדרטה ענקית, המורכבת ממאות מכוניות שנמעכו בתאונות דרכים, ומתחת יצוקות באבן האותיות "לזכר מיליון בני אדם שנהרגו למען שום דבר".
בכל יום ראשון סופרים אצלנו הרוגים ופצועים, כמו אחרי מלחמה עקובה מדם, כותבים על זה "קציר הדמים" כאילו מדובר באיזו תאונה חקלאית, וכל מי שנהג באחד הכבישים הסואנים ראה את תחילת הקרבות המטומטמים הללו, בהם אוטובוסים לא מנומסים או משאיות ששנים לא בדקו אותן מתחרים בסובארו חולה או אאודי שהילד קיבל מההורים ל"וויקנד" וכל מי שיוצא אל התנועה בכבישים, שכבר קוראים להם "אדומים" בשוויון נפש, יכול לזמזם לעצמו את שיר הפרטיזנים הישן, "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה".
בסוף השבוע האחרון נספרו 4 הרוגים ו- 25 פצועים בהתנגשות בין מכונית שסטתה מהמסלול ואוטובוס של אגד, שהחזיר טיול מאורגן של עובדי "מקורות" מאילת. סע והתאבל במרחבי ישראל.
נצ"מ אבני ממשטרת ישראל אמר: "אילו הייתה גדר הפרדה בין שני החלקים של הכביש, לא היו התוצאות חמורות כל כך."
והנה, בשעה היפה הזאת שלנו, שממש מסתמן שלום עם סוריה, המלחמה בכבישים עדיין בשיאה, וביום אחד היו לנו יותר אבדות מכל טילי הסקאד של מלחמת המפרץ, משום שעדיין לא נולדה המסכה שתחסום אוטובוס משתולל, רכב של אבא דאווין של יום שישי, אלפא רומיאו של שיכור.
גדר ההפרדה בין מסלולי הכביש חשובה לא פחות מהריסת גדרות בינינו לבין אויבינו, שכן מה נרוויח אם נזכה בשלום, אבל הנמר לעולם לא יכול לחיות בשלווה עם הכבש משום שהם ידרסו אחד את השני כל הזמן? אז סעו לשלום ולא למוות בכבישים, ואם אתם לא יודעים איך , אז תלכו ברגל.

---